התל אביבים חולמים על מפלט כזה מהעיר. שלושה מהם הקימו אותו
"מלון" זו כנראה לא ההגדרה המדויקת במקרה הזה: Slowness בקיבוץ מורן הוא בית הארחה, הבראה ומרגוע שמוכיח שלפעמים אין ברירה אלא להירגע. מאחוריו עומדים שלושה תל אביבים בולטים ולא-מלונאים בעליל, שיחברו אתכם לטבע מבלי שלגמרי תרגישו שהוציאו אתכם מהעיר
"שמעי, פתחתי מלון", ציין כבדרך אגב אמיר גליק באחת מהפגישות הרנדומליות שלנו בקפה בפלורנטין. "וואו, אתה לא נח לרגע", סיננתי לעצמי (בקול? לא בטוח). את גליק, הבעלים של סטודיו נעים, אני מכירה בטח לפחות 15 שנה. עוד כשקנה את הסטודיו הראשון בפלורנטין, ברחוב סלמה בבניין שהוא כבר מזמן ז"ל, בימים שבהם עוד היה לי זמן וכוחות לתרגל יוגה כמעט כל יום (מתישהו אחזור, אני מבטיחה). בשנים שעברו מאז הוא הספיק להפוך את הסטודיו הקטן לרשת בת 14 סניפים ברחבי הארץ, והיד תמיד נטויה.
"אולי תבואי מתישהו?", הוא שאל. "אולי. אני צריכה לבדוק מתי יש לי זמן", עניתי. לקח לי זמן. אבל בסוף באתי. ועוד ברכבת. לכרמיאל. כשמישהי שהפסיקה לנהוג (בהתחלה מטעמי נוחות, אח"כ מטעמים אידיאולוגיים), זה נדיר שיש מקומות שאינן עיר שאפשר להגיע אליהן בתחבורה ציבורית. Slowness בקיבוץ מורן הוא אחד מאלה. אז נכון, צריך מונית מכרמיאל אבל היי, לפחות יש מוניות וגם זה עניין נדיר כשלעצמו. ונכון, כל זה לא תקף כשמדובר בסופי שבוע. אבל זו כבר בעיה הרבה יותר גדולה ולא לשם כך התכנסנו.
"אז מה אני עושה כשאני מגיעה, פשוט הולכת לקבלה?", סימסתי לגליק מהרכבת. "אין קבלה. תקבלי הוראות מדויקות לווטסאפ ואת הולכת ישר לחדר", הוא ענה. כבר אהבתי. להגיע למקום ללא צורך באינטראקציה עם אף בן אנוש? כן, בבקשה. אחרי כמה שעות במקום הבנתי שאפשר, אם רוצים, לנהל המון אינטראקציות.
יש בית קפה ומסעדה שפעיל לאורך כל היום (כן, טחנתי לכם את הווי-פיי במשך יומיים. ככה זה כשאי אפשר לגמרי להתנתק מהעבודה); יש בריכה קטנה ויפהפיה; יש שיעורי יוגה ותנועה בבוקר ובערב; יש טיפולים והוט טאב ויש חדר יצירה-אמנות שכולל פסיליטיז שהרבה אמנים היו שמחים שהיו להם בסטודיו. ובעיקר יש הרבה שקט – כלומר, אפשר לעשות שום דבר מהנ"ל, ועדיין להרגיש את ההאטה. ועל כן, כמובן, שמו של המקום והמטרה שאותה הוא מקדש.
השקט וההאטה האלו מתאפשרים גם הודות לעובדה שמדובר בבית אירוח ללא ילדים, כי מה לעשות, יש מקומות שבהם זה פשוט לא מתאים, מי כמונו יודע. מדי פעם (באוגוסט האחרון, למשל), יש כמה ימים שפותחים גם לילדים בני 12 ומעלה כי חופש וכולנו יודעים מה זה אומר. אבל בגדול, כמו שכבר הצהרתי מניסיון עבר: הטיפ הכי חשוב בחופשה עם ילדים הוא צאו לחופשה ללא ילדים.
את Slowness פתחו בינואר האחרון שלושה שותפים: אלי שקד, במקצועו הרשמי יועץ אסטרטגי ומומחה לניהול משברים; דיוויד פרץ, במקצועו הרשמי מעצב שיער, ולשעבר הבעלים של pure 6a – חברת הפקות ופרסומות; ואמיר גליק – שעליו כבר סיפרנו. אל השלושה חברה חגית ורנר, בת זוגו של שקד, אדריכלית ואוצרת (שאמונה בין השאר על גלריית הווידאו-סאונד Room25 על הגג של הרצל 16), שהיתה אמונה על הפן העיצובי במקום. לכל אלה יש עוד שותף אחד משמעותי ולא בהכרח צפוי: קיבוץ מורן. הקיבוץ עצמו, ששוכן בבקעת בית הכרם בין הגליל העליון לתחתון, הוא שותף עסקי לכל דבר ועניין.
בשמונה חודשים שבהם הוא פועל הפך סלואונס, בלי יחסי ציבור ובלי משרד פרסום, למקום עלייה לרגל לתל אביבים בעיקר, אלה שמחפשים הפסקה מהחיים המאוד-אינטנסיביים שכולנו מכירים, מהעבודה הבלתי נגמרת, מהילדים, וכן, גם מההפגנות בקפלן. אבל הכל התחיל הרבה לפני, כששקד ופרץ התחילו לגלגל ביניהם רעיון משונה לפתוח מקום משלהם. "דיוויד ואני מכירים כבר 15 שנה", מספר שקד, "היינו מדברים הרבה על כל מיני מסעות אישיים שכל אחד מאיתנו עבר, ותמיד ידענו שיום אחד נדע איך לחבר את הכל".
במהלך שנות הקורונה עבר פרץ עם משפחתו ליישוב מכמנים בגליל "ואז החברים מתל אביב התחילו לעלות לרגל", הוא מספר. כששקד ראה בפייסבוק שפרץ פתח שני צימרים ביישוב הצפוני, הוא הבין שזה הזמן לחיבור. הוא הציע לו את הרעיון לפתוח מקום משותף ויחד התחילו לחרוש את צפון הארץ בחיפוש אחרי הלוקיישן המדויק. "הגענו לקיבוץ מורן די במקרה", מספר פרץ. "למרות שהוא נמצא 10 דקות מהבית שלי, לא היה לי מושג שהמקום קיים. כבר היינו בתהליך של משא ומתן במקומות נוספים, אבל מיד היה קליק טוב עם הקיבוץ".
"הבנו שיש במקום בית הארחה", מוסיף שקד. "שלחתי ווטסאפ למנכ"לית הקיבוץ נעמה לוי, ועוד באותו היום הגענו להיפגש איתה. עשינו סיבוב ומיד מצאנו את עצמנו בדיאלוג עם הקיבוץ, שהחליט שהוא נכנס כשותף. לא רצינו לבוא כיזמים התל אביבים שבאים ואומרים מה לעשות, כי אנחנו בעצמנו לא באמת יודעים. אנחנו הצענו את הרעיון לקהילה, והצעירים של הקיבוץ בהתחלה בכלל הצביעו נגד. אבל מרגע שפתחנו אנחנו כבר החברים הכי טובים של כולם. הם עובדים איתנו ומשתפים איתנו פעולה בכל דבר".
את החיבור עם גליק יצרו שקד ופרץ כשחיפשו איך להכניס את תחום היוגה והתנועה למקום. "נפגשנו עם כל מיני סטודיואים", מספר שקד, "ביניהם גם עם אמיר. גם הוא הבין די מהר שזה מעניין אותו מעבר לאספקט של לספק את שירותי היוגה, ונכנס איתנו כשותף".
מרגע זה נכנסו השלושה, יחד עם הקיבוץ, לשיפוץ אינטנסיבי שארך 5 חודשים בלבד, בבית ההארחה הקיים של הקיבוץ. "החדרים היו חדרי אסבסט, בלי חלונות ועם צנרת לא מתפקדת", מספר פרץ. "עבדנו באופן מאוד אינטנסיבי בשטח עם 30-40 איש, ותקתקנו הכל בחמישה חודשים".
המקום, שמוגדר כ"בית אירוח בהשראת בתי המרגוע של פעם", כולל 30 חדרים – 26 סטנדרטיים ועוד 4 סוויטות. הם ממוקמים במבנים קטנים, בין שבילים שמתערבים בצורה מינימליסטית בטבע שמסביב, ובכניסה לכל אחד מהם חצר קטנה עם צמחי תבלין שנשתלו במיוחד. גם בתוך החדרים עצמם מינמליזם הוא שם המשחק: צבעים עדינים ובהירים, רצפת עץ, בדים טבעיים ובעיקר המון אור מבחוץ שנכנס מהחלונות הגדולים.
"באנו לקיבוץ, לא רצינו להביא משהו זר לגמרי, אבל כן להשתמש באסתטיקה שלנו מהעיר", מספרת חגית ורנר על תהליך עיצוב המקום. "משהו שיאפשר להתחבר לטבע אבל גם שיבטא את האופי שלנו. כשהלכנו לבחור צבעים לקירות הסברתי שאני מחפשת צבע שיחבק אותי. פלטת צבעים שתאפשר לחושים להירגע וחומרים טבעיים שהם בעיקר כאלה שהסביבה מציעה לנו. כשאנשים נכנסים לחדר ומוציאים את החפצים והבגדים שלהם זה כבר מספיק כדי ליצור בלאגן ויזואלי, אז ניסינו שכל השאר יהיה כמה שיותר שקט".
תהליך העיצוב והתכנון לווה בלא מעט התלבטויות והתחבטויות, בשאלות כמו האם לשים טלוויזיה בחדרים (אין בהם טלוויזיה), איך לפתור את עניין גב המיטה והאם צריך בחדר מכונת קפה (אין. אבל במסעדה ובית הקפה יש קפה מעולה של אלג'יר). גם העיצוב של האזורים המשותפים הוא כזה שהוקדש לו הרבה מחשבה: "ריצפנו מחדש את כל השבילים ושתלנו גינות תבלין ליד כל חדר. את הפרגולות שמחוץ לחדרים צבענו מחום קק"ל לחום טבעי שדומה יותר לגזעי העצים. המדשאה המרכזית היתה מוקפת בשיח גבוה שיצר גדר שאותה הורדנו, פתחנו את כל הפתחים שאפשר לפתוח כדי לאוורר, ליצור זרימה וקשר בין הפנים לחוץ מתוך נקודת מוצא שלפיה היופי כבר קיים. בנינו רצפות דק במקומות שחשבנו שנעים יהיה לשבת בהם בתוך החורש, ככה שגם כשהמקום מלא – אפשר להרגיש בו המון ספייס".
העיצוב משלב בין ישן לחדש, מה שבולט בעיקר במסעדה/בית הקפה שעל תפריטה אמון השף ניתאי יהלום – בן קיבוץ מורן עם רזומה במסעדות שף כמו למשל אלה של אייל שני. אם תמצמצו לרגע תוכלו בהחלט לחשוב שאתם יושבים בקפה חדש בשוק הפשפשים, נגיד, עם מוזיקה באווירת צ'יל והמון מוצרים מקומיים שאפשר לרכוש – מממרחים, דרך כלי קרמיקה ועד קרמים על בסיס צמחים. כולם, כמובן, בייצור מקומי.
בהיותה של ורנר אוצרת גם אמנות היא עניין נוכח במקום – בין אם בבית הקפה ובין אם בחדרים עצמם, שמתהדרים בעבודות של אמנים כמו ליהי תורג'מן, שחר אפק, איציק מור, יואב הירש ורותי דה פריס. גם במקרה הזה, מדובר בעבודות מינמילסטיות, קטנות ממדים באופן יחסי, שלא משתלטות בשום צורה על המרחב אלא רק מאירות בו נקודות ספציפיות.
והתפריט, מה איתו? ובכן, גם במקרה הזה המינימליזם הוא שם המשחק: בתפריט הבראנץ' שזמין לאורך כל היום כ-12 מנות כמו ביצת עין על לחם קלוי, עגבניות שרי צלויות, בזיליקום ושבבי פיקורינו; פנקייק בננה וכוסמת; פלמידה כבושה עם סלט תפוחי אדמה וביצה רכה ועוד. בתפריט הערב המשתנה כ-10 מנות מתחלפות ושני קינוחים, ביניהן טרטר וסשימי פלמידה לבנה; פולנטה מתירס טרי וגבינת פיקורינו; ניקוי ריקוטה עם שעועית ירוקה וקייל; וברבוניה בחמאה חומה, קצף עגבניות וסלט ערבי קצוץ. הכל טרי, הכל מוכן במקום, הכל פשוט וטעים. המסעדה ובית הקפה פתוחים גם לקהל הרחב שאינו אורחי המלון, מה שהפך את הלוקיישן לכזה שגם החיה מעט את האזור המנומנם.
לעניין החייאת האזור מצטרפים גם אירועים, הופעות וסדנאות משתנות (יש לכם.ן משהו להציע? הם הכי זורמים), אירוח של מורים ומורות ליוגה ופילאטיס והשמיים הם הגבול. "אף אחד מאיתנו לא רואה את עצמו כמלונאי", מסכם שקד. "זה הבית שלנו, הסטנדרט שלנו. בהתחלה הייתי רגיש מאוד לפידבקים, מתוך המקום שהגעתי ממנו חיפשתי כל הזמן לכבות את השריפה, אבל עם הזמן הבנתי שבאמת אין הרבה מה לכבות. והבנתי גם שלפעמים צריך להסביר את עצמך ביותר ממילה אחת".
ולסיום – עניין חשוב – המחירים: "המקום לא זול, אבל הוא גם לא יקר", אומר שקד (מחיר חדר ללילה לזוג נע בין 760-1,300 שקלים). "אבל מקבלים פה משהו אחר בחוויה, בתוכן, בתשומת לב. משהו שעומד בפני עצמו ולא ביחס למקומות אחרים".
Slowness, קיבוץ מורן. לפרטים והזמנות. *הכותבת היתה אורחת המקום*
