סקס, פרנויה וניל יאנג: פול תומאס אנדרסון על סרטו "מידות רעות"

אחרי סטייה קלה לכיוון "זה ייגמר בדם" ו"המאסטר" – שתי דרמות מוזרות ומקוריות להפליא על גברים בעלי עוצמה שבמובן מסוים היו דמויות היסטוריות – פול תומאס אנדרסון מתמקד שוב בעיר הולדתו. עלילת סרטו האחרון, "מידות רעות", מתרחשת בלוס אנג'לס, העיר שבה גדל הבמאי בן ה־44 ושם הוא הציב את עלילות הסרטים שאיתם התפרסם בסוף שנות ה־20 ובתחילת ה־30 שלו: "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"מוכה אהבה".

עם זאת, ל"מידות רעות" יש אווירה ייחודית – פרנואידית, נרקוטית והזויה כאחד. הסיפור מתרחש ב־1970 – תקופת הפרנויה של ממשל ניקסון ודעיכת החלום ההיפי – והוא עיבוד לספרו של תומאס פינצ'ון מ־2009 המתאר את עלילותיו של בלש פרטי מסומם ומוזנח. זהו התסריט הראשון שהסופר המתבודד אישר אי פעם לעיבוד קולנועי. עד כה נחשבו ספריו עבי הכרס ורחבי היריעה לבלתי ניתנים לצילום.

חואקין פיניקס מגלם את דוק ספורטלו, בלש פרטי שנתקל במה שנראה כרשת מסיבית של שחיתות הכוללת את משטרת לוס אנג'לס, גנגסטרים ופחות או יותר את כל מי שהוא פוגש במהלך שעתיים וחצי של סמים, מהומות, סקס, פרנויה וניל יאנג.

אתה הבמאי הראשון שקיבל אישור לעבד ספר של תומאס פינצ'ון לקולנוע. אתה מעריץ שלו? ידוע לך על אחרים שניסו ונכשלו?

"אני מהאנשים ששומעים שיש ספר חדש של פינצ'ון והולכים לאינטרנט חמש פעמים בדקה כדי לגלות מידע חדש עליו. אני עד כדי כך פתולוגי. כששמעתי שעומד לצאת לו ספר חדש, חיכיתי וחיכיתי עד שהוא יראה לאור. בעבר רציתי לעשות את 'Vineland' אבל לא היה לי אומץ. ואז הגיע הספר הזה ונראה לי שהוא מתמצת את כל העבודה שלו. הרגשתי שזו הדרך הנכונה להביא את פינצ'ון לקולנוע. אני לא יודע אם היו כאלה שפנו אליו ולא קיבלו את אישורו, או שהם פשוט לא הציגו את עצמם באופן ברור. אני מניח שהאפשרות השנייה היא הנכונה".

משפחת פינצ'ון ידועה כמסתורית ולעולם אינה מופיעה בציבור. האם פגשת את הסופר כדי לדבר על הסרט?

"טוב, בלי, אה… זה היה פשוט עניין של ליצור קשר עם הסוכן שמייצג את העבודות שלו. זה היה הרבה יותר פשוט ממה שאתה מדמיין. אני יכול רק להניח שקיבלתי את ברכתו, זה היה כמו לקבל את המפתחות למכונית של אבא שלך. הייתי רוצה לחשוב שזה בזכות הסרטים הקודמים שלי".

אתה מחייך כשאתה אומר את זה. אתה מרגיש שאתה צריך להחריש בכל הנוגע לשיתוף פעולה ישיר שהיה או לא היה לך עם פינצ'ון?

"מי? התה הזה נראה מעולה. לא, אני חושב שכדאי להמשיך לדבר על זה כמו על כל דבר אחר שקשור בפינצ'ון: לדבר על העבודה וזה הכל. בשבילי זה מה שנפלא בו".

כבר עשית בעבר סרט מבוסס על ספר: "זה ייגמר בדם" נשען באופן רופף על "נפט" של אפטון סינקלר. הפעם נראה שהסרט הרבה יותר קרוב ללבך ולנוסח המקורי. אני צודק?

"הייתי צריך להתגבר על המחשבה שזה כמו התנ"ך. הסרט נאמן מאוד לספר, אבל במשך תקופה מאוד ארוכה כל הזמן אמרתי לעצמי שאני לא יכול להזיז אפילו נקודה או פסיק. זאת הייתה שגיאה ענקית. ברגע שקיבלתי ביטחון וגם השחקנים הרגישו יותר בשלים לאלתר ולבלגן את התסריט – הכל התחיל להשתפר. לא יצאנו לגמרי מהספר ולא הוספנו קטעים או משהו כזה, אבל לקח זמן עד שהצלחתי לא להרגיש כמו מתחזה. כאילו, מי אני שאתעסק עם היצירה הזאת? התחושה הזאת הייתה חייבת להיעלם. עם 'נפט' הרגשתי כמו נוכל – לקחתי כמה קטעים והשתוללתי עם זה לגמרי. זאת הייתה אדפטציה בוטה".

מתוך "מידות רעות"

נולדת ב־1970, השנה בה מתרחש הסרט. זה רלוונטי בכלל? זו שנת האפס של אנדרסון?

"חייב להיות קשר! יש סיבה מסוימת לזה שפינצ'ון ממקם את העלילה באביב של 1970. אם תדבר עם כל מי שהיה שם באותה תקופה, כולם הרגישו אז קצת אבודים, וכיום הם יציינו את 1970 כשנה שבה הכל התחיל להידרדר – המסיבה נגמרה. כן, אני נולדתי אז. שנת האפס של אנדרסון".

גדלת בדרום קליפורניה, והעלילה של הסרט מתרחשת בלוס אנג'לס. האם השתמשת בזיכרונות שלך מהעיר?

"רוברט אלסויט (הצלם הקבוע של אנדרסון) הוא גם מקליפורניה. הוא קצת יותר מבוגר ממני, ושנינו זוכרים שהאור היה אחר אז. הסיבה היא השמירה על איכות הסביבה שיש היום. היו ימים שלא יכולת לשחק בחוץ בגלל הערפיח. באמת, היו ימים שלא יכולת ללכת לבית הספר, זה באמת היה כל כך נורא. בתחילת שנות ה־70 ובאמצען אי אפשר היה לצאת החוצה – איכות האור הייתה שונה לגמרי, הוא היה ערפילי ואביך. האוויר הרבה יותר נקי עכשיו. זה תרם לאופן שרצינו שבו הכל ייראה. דיברנו הרבה על שפעם הרגשת כאילו יצאת מהבית עם וזלין על העיניים, והן תמיד דמעו בגלל הג'יפה באוויר. עד היום זה זוועה בקיץ".

גם הסרט ובעיקר המשחק של חואקין פיניקס הם במידה רבה סלפסטיקיים. יש רגעים שזה כמעט כמו סרט מצויר.

"הוא טוב בזה, נכון? חבל שאין עוד מזה. היינו חייבים להראות טעם טוב או שליטה בעצמנו מדי פעם. בספר יש תיאור מדהים של התנהגות שוטרי לוס אנג'לס באחוזת וולפמן (ביתו של איש עסקים שנחקר בפליליים). הם אוכלים צ'יזבורגרים, משחקים בבריכה ומשתוללים. אם אתה מגיע מהמקומות שאני מגיע מהם, אתה יודע איך מתנהגים במשטרת לוס אנג'לס וזה לא שונה בהרבה מהתיאור. והסצנה מתרחשת ב־1970! יש להם היסטוריה ארוכה של התנהגות מוקיונית. זה מזכיר לך סרט של האחים צוקר ('טיסה נעימה') או את הסדרה 'יחידה משטרתית'".

חואקין פיניקס מצחיק בטירוף. לא נוטים לחשוב עליו כעל שחקן קומי.

"זה מצחיק: בחיים האמיתיים חואקין דומה הרבה יותר לדמות שלו ב'מידות רעות' מאשר לכל דמות אחרת שגילם עד כה. אנשים חושבים שהוא אדם ממש רציני, אבל למען האמת הוא דומה מאוד לדוק. דיברתי במשך שתי שניות בערך עם רוברט דאוני ג'וניור (על האפשרות לגלם את דוק) כשערכנו את ה'מאסטר' (גם הוא בכיכובו של פיניקס), אבל פתאום חשבתי: לא, הנה דוק, מול העיניים שלי".

חואקין פיניקס ב"מידות רעות". צילום: Getty Images

ובכל זאת, בלי כל קשר לסלפסטיק – יש סצנות כמו רגע מאוד טעון מבחינה מינית בין דוק לאקסית שלו (קתרין ווטרסטון). היא נותנת מונולוג, ואתה מזמין אותנו להסתכל על אצבעות כף הרגל שלה מלטפות את הספה ולהקשיב למה שהיא אומרת. ביימת את אצבעות כף הרגל שלה?

"לא, אני חייב לומר שהיא עשתה את זה בעצמה! אנשים מצביעים על הסצנה הזאת, וזה מרגש אותי כי אני זוכר שכשצילמנו חשבתי לעצמי שאני אוהב את זה, ולא הרגשתי שזה כמו משהו שעשיתי בעבר. זה ישר מהספר וכתוב כל כך טוב – אחד הרגעים שגורמים לך להרגיש מעולה במה שאתה עושה. לא הרבה מכירים את קתרין, והיא מדהימה. היה נחמד להיות במקום שאתה יכול לגייס מישהו לא מוכר. הייתי צריך לשלוף את הכרטיס הזה מתישהו".

ל"מידות רעות" יש גם ווייס אובר של ג׳ואנה ניוסום. האם זאת הייתה דרך להכניס יותר פינצ'ון וגם לכבד את מסורת הנואר שבה חיים הסרטים שלך?

"כן, זה פשוט עובד. אני פאקינג מת על זה ואוהב במיוחד שזאת בחורה. זאת הייתה החלטה שלא ידעתי מה המשמעות שלה כשעשיתי אותה, אבל פשוט היינו צריכים שבחורה תדבר. זה היה משהו אינסטינקטיבי. כל כך הרבה שיט יכול היה להישאר על רצפת העריכה אם לא היינו משתמשים בזה, אבל חשבתי שזה הכרחי כדי ללוות את הקהל ולהכניס אותו לעניין- רק כדי למנוע שהכל יירד לגמרי מהפסים. כנ"ל לגבי השימוש בשיר של ניל יאנג – זה מנחם, כמו שמיכה".

אמרת שב"מידות רעות" קיבלת השראה מ"מזימות בינלאומיות" של היצ'קוק – סרט שפשוט דהר קדימה בלי לדאוג שהקהל עלול להתבלבל. חששת שהסיפור הזה לא יהיה חזק מספיק?

"קצת. ידעתי שאני לא אלפרד היצ'קוק ושחואקין הוא לא קרי גרנט, וכאן יש הסברים מסובכים פי שניים. אני חושב שהסרט מנסה להיות נאמן לדרך שבה פינצ'ון מעורר אותך ומזין אותך בהמון אינפורמציה – הכל חשוב אבל בסוף אתה מחליט אם לקחת את זה או לא. בדרך מסוימת, ככל שאתה יכול להלעיט מישהו באינפורמציה שתדפוק את הראש שלו – כך טוב יותר. זה העניין בפינצ'ון – הוא משחק בך כל הזמן".

פול תומאס אנדרסון. צילום: Getty Images

אז בסופו של עניין יש היגיון בכל זה?

"בוודאי. יש היגיון, אתה יודע?! החלקים מתאימים. וגם להתעסק בכל כך הרבה מידע זה חלק מהחוויה של דוק. ברגע אחד, קורע מצחוק לדעתי, הוא ובניסיו דל טורו מסתכלים מבעד למשקפת. הוא אומר: 'איי הבתולה האמריקאיים' ודוק עונה: 'משלוש ברמודה!'. זהו הרגע הפרנואידי האולטימטיבי. איך משולש ברמודה הופך להיות הפתרון לכל דבר? בעידן ההוא, ממה שהבנתי וממה שקראתי בספר, לא הייתה כמות מידע שיש לנו עכשיו. היו תיאוריות קונספירציה ואנשים היו אומרים: 'אתה סתם פרנואיד, ה־CIA לא באמת מפיצים סמים, למה שהם יעשו את זה? הלוא הם ה־CIA!'".

הזמנים השתנו. עכשיו כשאנחנו רואים סרט כמו "אזרח מספר 4" אף אחד לא בהלם ממה שהוא מגלה על עולם הריגול.

"אנחנו מקבלים את העובדה שה־NSA מרגל עלינו. אף אחד כבר לא פרנואיד כמו פעם, כי אנחנו פשוט מקבלים את זה שזה קורה. אני יכול רק להניח שבזמן שהסרט התרחש, צצו כל כך הרבה רעיונות – האם הממשלה לגמרי מרמה אותנו? אנשים מסתכלים אחורה ומדברים על התקופה כמשהו הרסני".