רואים אותנו: הסרטים הישראלים הכי טובים במאה ה-21 (עד עכשיו)

תעשיית הקולנוע המקומית הביאה לנו גאווה ענקית לאורך 25 השנים הראשונות של המילניום. היצירה המקומית תססה, גבולות הקולנוע הישראלי התרחבו, ואפילו פרס האוסקר הרגיש לא רחוק מהישג היד (אם כי עדיין לא חזר איתנו הביתה). לרגל יום העצמאות ביקשנו ממבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב לבחור את סרט הקולנוע הישראלים הכי טובים במאה ה-21, לפחות עד כה. אלו הם בחירותיה הלא מדורגות, אבל מאוד מומלצות.

>> הכי ישראלי שיש: הסדרות שהפכו את כאן 11 לערוץ הטוב במדינה

למלא את החלל (2012)

סרטה הראשון של רמה בורשטיין נוצר מתוך העולם החרדי שהוא מתאר, והוא מקבל בהבנה את הכללים והחוקים שמסמנים את גבולותיו. במוקד הסרט סיפורה של שירה בת ה-18 (הדס ירון), המתגוררת עם משפחתה בלב תל אביב. שירה רוצה להיות בת טובה ולספק את רצונה של אמה (עירית שלג) שהיא תינשא ליוחאי (יפתח קליין) שהתאלמן מאחותה הבכורה אסתר. אבל היא רוצה גם לבחור לעצמה בעל כרצונה. כשאמה הוגה לראשונה את הרעיון למלא את החלל שהותירה אסתר באחותה הצעירה, גם יוחאי וגם שירה מגיבים בשלילה נחרצת. מכאן והלאה הסרט מתאר היטב את ההתחבטויות והתהליכים הנפשיים הרגשיים שחווה שירה, ובהדרגה החלל מתמלא בערגה. הקונפליקט הקלאסי בין חובה לאהבה מקבל כאן טוויסט מעניין, האיפוק התרבותי מוסיף תבלין אפקטיבי של אהבה אסורה, והסרט מציף את החושים (גם באמצעות הצילום והתאורה המוקפדים). ירון מעצבת יפה את דמותה של שירה האמיצה, שנבהלת בעיקר מעצמה ומרצונותיה, ועל כך זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה.

ואלס עם באשיר (2008)

הסרט הסמי-תיעודי המונפש והאישי של ארי פולמן, שהיה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה, הוא ככל הנראה היצירה הקולנועית הכי מהוללת והכי משפיעה שיצאה מישראל. הסרט מתאר חוויות טראומטיות של חיילים ישראלים במלחמת לבנון – ובאופן ספציפי טבח סברה ושתילה בספטמבר 1982 – כפי שנחתמו בזיכרונותיהם שנים רבות אחרי האירועים עצמם. האיורים עזי המבע של דוד פולונסקי נעים בין חלום לסיוט והופכים את הסרט לדימוי פורה של הלם קרב. מחיזיון האימים עוצר הנשימה של להקת כלבי טרף הקורעת את רחובות תל אביב על רקע שמים בצבע אש, דרך הפנטזיה הסוריאליסטית על אלה עירומה ואדירת מימדים המגיחה מן הים, ועד צילומי הווידאו המצמררים בסוף הסרט, מדובר ביצירה מבריקה, עתירת השראה וחד פעמית.

אפס ביחסי אנוש (2014)

התסכול, השיממון והעלבון של השירות הנשי בצה"ל משמשים קרקע פורייה לקומדיה חכמה, מקורית ושורטת על חיילות בבסיס בערבה שדעתן נטרפת עליהן בהדרגה. טליה לביא כתבה תסריט מבריק בכל הרמות – הדיאלוגים מרובדים ועשירים בניואנסים ובז'רגונים מתנגשים, ומגרסת הנייר שמופיעה במערכה הראשונה יורה במערכה האחרונה. שלושה פרקים מתמקדים בסיפוריהן של שלוש פקידות שלישות: דפי (נלי תגר) חולמת לברוח מהמדבר ולעבור לקריה; זוהר (דאנה איבגי הקורעת) קובעת שיאים בשולה מוקשים (המשחק), קוברת את הראש בדובון ומחכה שזה ייגמר; והקצינה רמה (שני קליין), האישה היחידה בישיבות המפקדה, משתוקקת לקידום אבל לא מצליחה להשתלט על החיילות שלה (ולכן מכינה קפה לקצינים שסביבה מתוך קבלה בלתי מודעת של היררכיית המינים בצבא). כל הדמויות משורטטות לעילא ומשוחקות נהדר. וגם בטירופן כולן נשארות אנושיות. לביא שותלת בסרט סוגיות רלוונטיות וכבדות משקל, כמו הטרדה מינית ואחווה נשית במרחב הצבאי, ומטפלת בהן באופן מבדר מאוד, ועם זאת רציני ונוקב ולא מטיפני. הסרט נע בין צחוקים פרועים לגילויים כואבים, ובין רגע מחמם לב לבוקס בבטן.

הגננת (2014)

הגננת נירה (שרית לארי) משתוקקת להביע את עצמה בשירה, אך השירה אינה מביעה את עצמה בה. כשהיא מבחינה ביופי הזורח משיריו של יואב בן ה־5 (אבי שניידמן בהופעה פלאית) היא  לוקחת על עצמה לגונן על הכישרון הנובט מפני אדישותו של העולם הדורסני בכלל ומפני המצ'ואיזם של התרבות הישראלית בפרט. בחששה שהיופי הזה עלול לחמוק מבין האצבעות היא מתגייסת בכל מאודה לטפח אותו, ומציעה את עצמה כמצע גידול. אך האם בתשוקתה לנצור את המשורר היא מזיקה לילד? היא מרחיקה את המטפלת ומנסה לפתות את ההשראה באמצעים שהולכים ונעשים יותר ויותר חושניים, נואשים ומנותקים מהמציאות – כי הרי המציאות היא הבעיה. נדב לפיד יצר מסה קולנועית שופעת, מרובדת, חושנית ומפעימה, שהטונים האלגוריים שלה מגיעים למיצוי בשוט הסיום המהמם. הרימייק האמריקאי מ-2018 פחות טוב.

גט – המשפט של ויויאן אמסלם (2014)

עשר שנים אחרי שנכנעה ללחץ של קרובי משפחתה להישאר עם בעלה, ויויאן אמסלם (רונית אלקבץ) נמצאת בעיצומו של מאבק לקבל ממנו גט. הסרט, המביא את הטרילוגיה של האחים שלומי ורונית אלקבץ על משפחה מרוקאית-ישראלית לסיומה המסעיר (גם "שבעה" מעולה), מתרחש כולו בין כותלי בית הדין הרבני. זאת בחירה מבנית ואמנותית נועזת שמעניקה לסרט תחושה של הווה נצחי, כמו זה שמרגישה ויויאן הלכודה בנישואיה. קירות לבנים, גברים בחליפות שחורות, רוב הזמן זה סרט שחור לבן בצבע, ורק הנשים מוסיפות מדי פעם כתמי צבע. ויויאן היא אישה סוערת שהפסיביות האגרסיבית של בעלה מוציאה אותה מדעתה, אבל בתיאטרון הקלאוסטרופובי ולעתים גרוטסקי של בית הדין היא נדרשת לשמור על איפוק מכובד, והקונפליקט הזה מעצים את הופעתה של אלקבץ. זאת דרמה טעונה, מסוגננת, עשירה ומתסכלת, כתובה ומבוימת ביד אמן, שמוצאת הרבה הומור בייאוש.

פוקסטרוט (2017)

הסרט שהשיק אלפי מילים משתפכות וזועמות הוא פצצה דרמתית וגביש קולנועי זוהר. מבנה נראטיבי ייחודי שזור בדימויים טעונים ומהדהדים, משחק משובח, עיצוב מוקפד וצילום מרהיב, הופכים את המחול הסוריאליסטי של שמוליק מעוז ("לבנון") למקומי מאוד ועם זאת בעל תוקף מוסרי ואנושי גלובאלי. במערכה הראשונה ליאור אשכנזי מגיש הופעה מוחצת כאב המקבל הודעה שגויה שבנו החייל נפל בעת מילוי תפקידו, וזה מסתבך משם. זה סרט על תקיעות ועל מורשת גברית של איטום, ולכן הרגעים הכי אנושיים ומרגשים שייכים לנשים – שרה אדלר בתפקיד האם ועירית קפלן כנוסעת בגשם – ולכלב ידוע הסבל של המשפחה. לא בכדי זכה הסרט בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל ונציה.

ביקור התזמורת (2007)

סרטו של ערן קולירין מגולל מעשייה על תזמורת מצרית קטנה שמגיעה להופיע בישראל (גם אז זה לא היה מציאותי). עקב אי-הבנה בשדה התעופה, התזמורת מגיעה בטעות לעיירה בודדה בנגב וחבריה נאלצים להישאר שם עד למחרת היום. לא הרבה קורה במהלך הלילה, כשחברי התזמורת מתפזרים בין בתי התושבים – חלקם נופלים על ארוחת יום הולדת משפחתית, אחד מצטרף כגלגל חמישי לדייט כפול, ואחר נצמד לטלפון הציבורי, מחכה לשיחה מהשגרירות המצרית. מדי התכלת מחדדים את זרותם של האורחים לעיירה המדברית. זה סרט קטן, אנושי וטבול בהומור דק, שמזכיר את הקומדיות הצ'כיות של שנות השישים. דמותו של תאופיק, מפקד התזמורת המסור והסגור, המודע בכל נימי נפשו לתפקידו הייצוגי ותמיד מיישר את מדיו בלי משים, מגולמת להפליא על ידי ששון גבאי. מולו, רונית אלקבץ מגישה הופעה חמה, אגרסיבית משהו אך פגיעה כדיווה המקומית. הסצנות של השניים, כשהיא משליכה עצמה עליו והוא באיפוקו הזהיר פותח רק חרך קטן לעולמו, מאוד נוגעות ללב. ב-2016 הסרט עובד למחזמר בברודוויי שזכה בשלל פרסים.

שש פעמים (2012)

רונה סגל כתבה ויונתן גורפינקל ביים סרט התבגרות מאיר עיניים ומהפך קרביים, שלאסוננו לא מפסיק להיות רלוונטי ומהותי מדי יום ביומו. גילי בת ה-17 (סיון לוי) עוברת לבית ספר חדש בהרצליה ומנסה למצוא שם את מקומה. הבנים חשים בנואשותה להפוך למקובלת ולהרגיש נאהבת ונחשקת, ומנצלים אותה מינית, בזה אחר זה. כוחו של הסרט בדיוק הרב של עיצוב הדמויות ויחסי הכוחות, לא רק בין הבנים וגילי, אלא גם הדינמיקה הכוחנית בינם לבין עצמם. אין כאן אף נבל, ויחד עם זאת נעשה כאן מעשה נבלה מצמרר. הדיאלוגים הטבעיים והבימוי הריאליסטי מייצרים חוויית צפייה מורכבת ומטרידה, ועם זאת מלאת חמלה, שיוצאת מן המסך אל הצופים חסרי האונים.

עג'מי (2009)

כמה סיפורים מסתבכים זה בזה בשכונה היפואית בסרטם של ירון שני וסכנדר קובטי, שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט בשפה זרה. בגלל משהו שעשה בן דודו, חייו של עומאר המוסלמי מאוימים על ידי חמולה מבאר שבע. טעות בזיהוי, שגורמת לרציחתו של צעיר אחר, מספקת לו הארכת זמן, אך כדי לקבל פטור ממוות עליו לשלם כופר בסכום מופקע. הנער מאלק מגיע משכם לעבוד במסעדה של אבו אליאס הנוצרי. גם הוא זקוק לבוכטה כדי לממן לאימו החולה טיפול רפואי בישראל. שניהם מסתבכים עם השוטר היהודי דנדו (ערן נעים מ"עיניים שלי"), איש משפחה חם שאחיו החייל נעדר זה זמן רב. הפרקים הראשונים מתארים את סיפוריהם של שלושה מהגיבורים באופן פחות או יותר כרונולוגי אך מלא פערים, שמייצרים רשמים מסוימים, לפעמים מטעים, לגבי הדמויות והאירועים. הפרקים האחרונים חוזרים לנקודות זמן מוקדמות יותר, מספקים תשובות מטלטלות לשאלות מטרידות, ומשנים רשמים – לעתים עד כדי היפוך מלא. יש כאן שילוב יוצא דופן של חומרים ריאליסטיים קשים שנשאלו מהמציאות, ומבנה פורמליסטי של פסיפס זמנים עתיר פערים, שמשחק עם הציפיות של הצופים ומייצר רצף של תגובות משתנות. זה סרט אלים ומסעיר, המאייר מטאפורה נוקבת של סיר הלחץ החברתי-פוליטי בישראל.

לעבור את הקיר (2016)

מיכל (נועה קולר הנפלאה עד מאוד) חזרה בתשובה והתקרבה לחסידות ברסלב. חודש לפני מועד נישואיה, בעודם בוחנים את המנות באולם השמחות של שימי (עמוס תמם), החתן המיועד חוזר בו. מיכל מחליטה להשליך את יהבה על אלוהים שימצא לה חתן עד המועד שכבר נקבע, ולא מבטלת את הזמנת האולם. הקומדיה הרומנטית היא במהותה ז'אנר אמוני, שמעודד אותנו להאמין שישנו "האחד" שהשגחה עליונה כלשהי תדאג להביאו אל פתחה של הגיבורה. בהכניסה את האמונה באלוהים למשוואה, רמה בורשטיין ("למלא את החלל") בעצם חושפת את שורשי הז'אנר ותוך כדי כך ממציאה אותו מחדש. כמו באינספור קומדיות רומנטיות מטופשות, היא רקחה תבנית עלילתית בלתי מסתברת אך מילאה אותה בתוכן אנושי עשיר ובכמיהה רוטטת לאהבה. התסריט הוא מלאכת מחשבת של אפיונים מדויקים, דיאלוגים זוהרים ובנייה נבונה של מהלכים דרמתיים וקומיים מפתיעים. בתוך המסגרת של פנטזיה רומנטית, בורשטיין מייצרת דרגות שונות של פנטזיה, ובאמצעותן בוחנת את אמונתה של הגיבורה באופן שנון ונוגע ללב. זה מעשה קסמים קולנועי שמצליח לבלבל אותנו בדרך אל הסוף המושלם, והוא מרחיב לבבות – גם את האתאיסטים שבהם. בבית ליסין עיבדו את הסרט  למחזמר מצליח. המקור הרבה יותר טוב.

בופור (2007)

סרטם עתיר העוצמה של יוסף סידר ורון לשם, שהיה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה, הוא אנטי סרט-מלחמה. אחד ממקורות הכוח שלו הוא הבחירה למקם את ההתרחשות כולה בתוככי החלל המנותק של המוצב הצה"לי התחום בתוך לבנון. הקלאוסטרופוביה השקטה והמתוחה של המנהרות והביצורים מעוצבת בסצנה כמעט סוריאליסטית בתחילת הסרט, כשחבלן (אוהד קנולר) שמגיע למוצב כדי לפרק מוקש, הולך לאיבוד בתוך המבוך. בסגנונו הנזירי המוקפד, הסרט מצליח להיות יצירה קולנועית אמנותית ומסוגננת, וגם להעביר תחושה חזקה של החוויה האמיתית והטעונה של חיילים הלכודים בתוך מוצב. הם סופרים את הימים לקראת הפינוי הקרב, באווירה ספוגת פחד, תסכול וחוסר תוחלת וסופרים את המתים ההולכים ומתרבים. זה לא סרט על ההרואיזם של החייל הקטן אלא על הבזבוז המשווע של חיי הבנים, שלו אחראים האבות והפקודות המיותרות שמגיעות מלמעלה.

שבע ברכות (2023)

אפילו המלחמה לא עצרה את מסע הניצחון של הסרט, שהביא לאולמות כ-350,000 צופים. הסרט, הנפרס על פני סדרה של ארוחות ערב של משפחה גדולה המתכנסת לרגל חתונת הבת מארי (ריימונד אמסלם, שגם כתבה את התסריט עם אלינור סלע המגלמת את אחותה), מגיש לצופים ארוחה דשנה וטעימה מאוד. מארי, שעשתה קריירה מרשימה בצרפת וחזרה להתחתן בארץ, כועסת על בני משפחתה משום שבינקותה אמה (תיקי דיין) מסרה אותה לאחותה חשוכת הילדים (רבקה בכר). הדינמיקה בין הדמויות מבדרת מאוד, ולעיתים גם כואבת. חלק מקרובי המשפחה מגולמים על ידי קרובי משפחה של צוות ההפקה, והם כה טובים כשאי אפשר להבחין בינם לבין השחקנים המקצועיים. הסצנות מרובות המשתתפים ניחנות בזרימה טבעית ואותנטית, המשולבת בכוריאוגרפיה מושלמת של השחקנים והמצלמה, והתוצאה היא חגיגה קולנועית מסעירה בניצוחה של איילת מנחמי.

עניינים אישיים (2017)

סרטה של מהא חאג' הוא רישום עדין, שנון ומקסים בתכלית של משפחה פלסטינית לא מאושרת. כבר ראינו סרטים שבהם מצלמה סטאטית מתבוננת בדמויות ממרחק, אבל זה נדיר שהמבט הזה מצליח להיות מלא בהומור מעודן, עם מגע של אבסורד, וגם באמפתיה גדולה, עד כדי כך שבסוף הסרט אתם רוצים לקום ולחבק את הבמאית. נבילה וסאלח מתגוררים בנצרת. היא מבשלת וסורגת, ומתעלמת ממנו כשהוא מקריא לה כתבות על ציפורים שהוא מוצא באינטרנט. בנם טארק מעדיף לגור ברמאללה מאשר להתמודד עם הוריו, ובנם השני הישאם הרחיק עד לשבדיה. לאחות סמר יש רעיון איך לשכנע את ההורים לנסוע לבקר אותו, בתקווה שחופשה בבית ליד האגם תרענן את נישואיהם המונוטוניים. הסכסוך הישראלי־פלסטיני נמצא בשולי הסיפור, אך בלב חוויית התלישות והזרות של הדמויות, והוא מרומז בסצנות פיוטיות ומרגשות להפליא.

העיר הזאת (2023)

הבלש ג'ו חלפון (עמית אולמן) נוהג לפענח רמזים באופן מילולי, או להסתמך על ניחושים פרועים, מה שמעצבן את השותף שלו (עומר הברון) שלא מבין את שיטותיו. כשצמד הבלשים יוצאים לחקור מה קרה לאחותה של שרה בנט המפתה, מצטרפים לסיפור אלון נוימן בתפקיד מפקח משטרה ועידן אלתרמן כשליחו של מנשה המסתורי, מלך העולם התחתון שאף אחד לא יודע מיהו. אופרת הראפ הבימתית שהפכה לקאלט זכתה לעיבוד קולנועי משובח, שאינו דומה לשום דבר שנראה על המסך הישראלי. אולמן, הברון ועומר מור על המוזיקה יצרו תרכובת ייחודית ומגובשת של מותחני בלש אפלים בנוסח ההוליוודי עם הגיון ישראלי פרוע אך מוקפד עד לפרט האחרון, והכל בקצב היפ הופ ובחריזה מלאת השראה. זהו מין חלום על חלום על אמריקה, שמסובב את המבט לתרבות הישראלית שבה הוא נטוע, והוא עשוי עם המון סטייל וכישרון.

הערת שוליים (2011)

כל סרט מתחיל ממקבץ מילים על נייר, אבל סרטים בודדים הופכים את המלה לדבר עצמו. סרטו הרביעי של יוסף סידר ("בופור"), שהיה מועמד לאוסקר לסרט בשפה זרה, עוסק במילים ובמשמעויות החשופות והנסתרות שלהן. א' שקולניק וא' שקולניק הם פרופסורים לתלמוד שנוברים בכתבים עתיקים ויוצאים למסעות בין שורותיהם. האב הנוקשה והמתוסכל (שלמה בראבא בהופעה מזהירה) מסתגר במגדל השן של האקדמיה ונוטר לבנו (ליאור אשכנזי) – מרצה מבוקש ואורח פופולארי בתכניות טלוויזיה – על הצלחתו הפופוליסטית. יום אחד האב החמוץ מקבל טלפון שמעלה חיוך נדיר על פניו, ומכאן מתפתחת עלילה עתירת תפניות שמעצבות את הסרט כמותחן בלשי וגם כדרמה פסיכולוגית מתעתעת, המעניקה משמעות חדשה לדיבר החמישי. זה סרט אינטימי, אירוני ועתיר רבדים, שבמרכזו התמודדות טיטנית בין אב ובנו, ובין הבן לעצמו. מי שיער שהשלולית האקדמית יכולה להיות מרתקת כל כך? סצנת הסיום מתרחשת על רקע טקס הענקת פרס ישראל, מה שהופך את "הערת שוליים" לאקטואלי במיוחד בימי עצמאות.