בשולי השטיח האדום: 6 סרטים מומלצים מפסטיבל קאן

The Lighthouse

לפני ארבע שנים הופיע כמו משום מקום סרט אימה תקופתי בשם "המכשפה", שזכה להצלחה מפתיעה בזכות שבירת התבנית הקבועה של הז'אנר, שחקנים מעולים ובימוי פנומנלי. כשסרטו השני של אותו במאי, רוברט איגרס, הגיע לפסטיבל קאן, זה כבר היה עם סט שלם של ציפיות ובאזז, ואפילו טענות שהוא היה צריך לקבל ספוט יותר גדול ממסגרת "השבועיים של הבמאים" המכובדת אך הצדדית. כך או כך, הוא סיים את הטיול לריביירה עם ציון מושלם ברוטן טומטוז, ביקורות משתפכות ופרס מטעם ארגון המבקרים הבינלאומי Fipresci (גילוי נאות: כותבת שורות אלה הייתה חלק מצוות השיפוט שבחר בו).

איגרס יודע מה הוא אוהב, וגם בסרטו השני הוא נותן לצוות שחקנים מצומצם להשתגע בלוקיישן קטן, מחניק ואפל בניו אינגלנד. הפעם כל זה קורה בחוף מרוחק עם שתי דמויות מרכזיות בלבד: ווילם דפו הוא יורד ים ותיק שהפך לשומר מגדלור, רוברט פטינסון הוא הסגן חסר הניסיון שלו. הוותיק מסנג'ר את הצעיר בשלל עבודות רס"ר מחורבנות ואוסר עליו אפילו להתקרב אל "האור", שמשפיע על שניהם בצורה עמוקה ומטלטלת, איפשהו בין חיבור רוחני לסטייה מטונפת. צילום שחור-לבן ופריים ריבועי צר מחזקים אפילו יותר את תחושת המחנק וקלסטרופוביה, והתוצאה היא סרט אינטנסיבי וחד פעמי שעוד ידובר בו רבות.

ווילם דפו ורוברט פטינסון ב"המגדלור"

It Must Be Heaven

כשצופה ישראלי חושב על קולנוע פלסטיני הוא כנראה חושב על דרמה קורעת לב שבה הכיבוש משחית כל מיני דברים וכולם בוכים הרבה. אליה סולימאן לא עושה סרטים כאלה, והוא יודע טוב מאוד כמה זה לא רגיל. בסרטו החדש הוא נודד מנצרת לפריז ומשם לניו יורק, בין פגישות עם מפיקים שרוצים סרט "מהסוג שאי אפשר לעשות בכל מקום בעולם" לבין נסיעה במונית שנקטעת כשהנהג מתקשר לאשתו לספר לה בהתלהבות שיש לו פלסטיני באוטו. יש גם ציפור עם אובססיה ללפטופים, שוטרים על הוברבורדים, שחקן הוליוודי בהופעת אורח מפתיעה ודמות ראשית אחת שרואה הכל מהצד – הבמאי עצמו, חבוש כובע, שמסתכל על הכל בגבות מורמות בפליאה וכמעט ללא מילים.
בקיצור, הסרט הזה, שסיים את הפסטיבל עם ציון מיוחד לשבח משופטי התחרות הרשמית ועם פרס מבקרים, הוא קומדיה סוריאליסטית חכמה ומהנה שכדאי לתפוס ברגע שתינתן לכם הזדמנות.

I Lost My Body

"שבוע המבקרים" של פסטיבל קאן הוא המסגרת הצעירה והקולית של הפסטיבל, זו עם המסיבות המגניבות על החוף והבמאים המבטיחים שאולי עוד ייצא מהם משהו. חוץ מזה, תמצאו שם את העלילות הכי מטורללות ומופרעות. לראיה – הסרט הזוכה של המסגרת השנה הוא סרט אנימציה צרפתי על יד כרותה שמתעוררת לחיים במקרר של מעבדה ובורחת כדי להתאחד עם הגוף שלה. העיצוב צבעוני ועשיר, הדמויות נעות כמו סרט מצויר חמוד, אבל בתכלס זה לא משהו שהייתם רוצים להראות לילדים שלכם. זה סיפור התבגרות עם עלילה רומנטית ותחושת בדידות מלנכולית מתוקה, ויש בו גם אודיסאה של כף יד שהיא מותחת, מלחיצה, מקסימה ולרגעים ממש אפלה. חובה לחובבי האנימציה, ולכל מי שהתקציר מסקרן אותו אפילו מעט. והחדשות הטובות: נטפליקס רכשה אותו לשידור.

"I Lost My Body"

Give Me Liberty / תן לי חופש

יום מחורבן בחייו של נהג מיניבוס לאנשים עם מוגבלות בתנועה, שמאחר לכל מקום ואוכל חרא מהבוסים, מהלקוחות, מהסבא הלא ממש תפקודי שלו, מהאמא הלוחצת שלו ומבית אבות שלם של יהודים ממזרח אירופה. לא מספיק? זה קורה בוויסקונסין, אז גם ממש קר. זה נשמע דיכאון למות, אבל זאת קומדיה מפוצצת באנרגיה והיא פשוט תענוג מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. זה סרט מהסוג שמרחיב את הלב על אמת וגורם לצופים להתאהב בכל אחת ואחת מהדמויות על המסך, גם הכי חריגה והכי פחות מתקשרת. הוא גם לא קיטש סחי, שזה ממש לא מובן מאליו בסיפור מהסוג הזה. הבמאי ביסס את הסיפור על החוויה האישית שלו בעבודה כנהג של הסעה כזאת, מה שמסביר למה ואיך הוא יודע בדיוק איך לעשות מכל המצב הזה צחוק בלי לצאת מניאק חסר רגישות.

"Give Me Liberty"

Atlantics

מאטי דיופ, צרפתייה ובת למשפחה סנגלית, היא הבמאית השחורה הראשונה שסרטה זכה בפרס בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. כלומר, היא הבמאית השחורה הראשונה שסרט שלה בכלל השתתף בתחרות הזאת. הזכייה של "אטלנטיק" בפרס השני בחשיבותו בפסטיבל אפילו יותר מפתיעה כשאשכרה יודעים מה קורה בו. זה מתחיל כמו דרמה סטנדרטית וריאליסטית על פועלי בניין בסנגל שמחליטים להימלט מהמדינה אחרי שהבוס מונע מהם תשלומים במשך חודשים ארוכים. דברים הופכים למוזרים יותר כשהפוקוס עובר אל אדה בת ה-17, שעומדת להינשא לגבר עשיר אך מאוהבת בסולימאן. כשאהובה עוזב במפתיע עם חבריו כדי לנסות להגיע לספרד בסירה אדה מאבדת את זה, אבל היא לא לבד. משהו מאוד מוזר קורה בעיר. שריפות מוצתות ללא הסבר ומחלה מוזרה משתלטת על החברות של אדה.

יש משהו מעצבן בסרטים שחושפים רק באמצע הדרך שיש בהם גם צד פנטסטי, אבל במקרה הזה העל טבעיות מפציעה מוקדם מספיק כדי שיהיה אפשר לשחק איתה, לבחון את גבולותיה ואת האפקט הרגשי שיש לה על הדמויות והסיפור. הסרט הזה הוא לחלוטין לא סרט פסטיבלים רגיל, ובטח לא סרט רגיל על החיים הקשים במדינה ענייה ובחברה דתית שמפלה נשים וכו' וכו'. תנו לו צ'אנס – גם הוא יגיע בקרוב לספרייה של נטפליקס.

"Atlantics"

Perdrix

באנגלית הסרט הצרפתי הזה קיבל את השם "The Bare Necessity", על שום מה? כי יש בו נודיסטים. יש בו עוד המון דברים, בעצם. יש בו כפר ציורי בצרפת, משפחה מוזרה, שחזור של קרבות היסטוריים בבגדי נאצים, שוטים שנראי כאילו נגנבו מסרטון של לוני טונס, סצנת אכילת תולעים, ילדה שחקנית פינג פונג ונודיסטים שגונבים והורסים לאנשים את הבגדים בקטע מחאתי. באמצע הבלאגן הזה גם יש קומדיה רומנטית מחרמנת ומצחיקה בדרכה המשוגעת על הראש.

יצאתי מהאולם עם קראש חמור על השחקן הראשי, סוואן ארלאוד, שהפרצוף שלו אפילו יותר מוזר מהשם שלו. מר פרצוף מוזר מגלם שוטר שמתקרב לגיל 40 ועדיין גר עם אמא שלו (פאני ארדן, שזה תמיד נחמד), אחיו ואחיינתו בבית אחד שאין בו מספיק מקום בשביל כולם. יום אחד נופלת עליו אישה צעירה עם אפס טאקט, שלא לגמרי ברור אם היא סתם נהנית להרוס לאנשים את היום או שהיא פול-און פסיכופתית. כל העניין מאוד מזכיר סרט של ווס אנדרסון רק פחות אנאלי ויותר מוזר. אם יש לכם דיבור עם סנטה קלאוס או עם מנהלים של פסטיבלי קולנוע, זרקו להם מילה כדי שאפשר יהיה לראות את ההזייה הזאת גם בישראל.

"Perdrix"