חוזרים לבצפר: 8 סרטי תיכון אמריקאיים שחובה להכיר

גם אם לא ראיתם את "קלולס", "ילדות רעות" או "עשרה דברים שאני הכי שונאת אצלך", אתם בטח מכירים חצי מהבדיחות מגיפים וצילומי מסך באינטרנט. כנראה שגם צפיתם פעם־פעמיים ב"מועדון ארוחת הבוקר" וב"יפה בוורוד", אולי אפילו תפסתם את "Heathers" ("מלכות הכיתה") והופתעתם מכמה שהוא אכזרי. אתם כבר זוכרים סצנות שלמות מ"גריז" וברגע של חולשה לא העברתם ערוץ כששידרו את "גריז 2". אם הייתם במגמת אומנות "הכישוף" גרם לכם להזדהות כמכשפה, אבל יכול להיות שהייתם מחוליסטים והעדפתם "היי סקול מיוזיקל". במסיבות הפיג'מות בשנים המוזרות של תחילת המיליניום סביר שצפיתם ב"קטע מהסרטים" ו/או "יש לה את זה" ו/או "מעודדות צמודות". אם המסיבות האלה היו סחיות מדי בשבילכם ונשארתם בבית, כנראה ששמתם במקום את "ג'ונו", "נפוליאון דיינמייט", "דוני דארקו" או "טריפ נעורים" (כן, ככה קראו בעברית ל"Dazed and Confused"). רגע, לא ראיתם את הסרטים האלה? נו מה, אתם מחכים להזמנה מיוחדת או משהו?

המוזיקלי: היירספריי

כשג'ון ווטרס היה נער הדבר הכי שווה בטלוויזיה היה תוכנית ריקודים בכיכובם של בני נוער, אבל היא בוטלה בעקבות מחאה שקראה לשלב בלהקה רקדנים שחורים לצד הלבנים. אחרי שנים הוא דמיין את הסיפור מחדש עם סוף יותר יפה וכך נולד "היירספריי" (1988), קומדיית תיכון משוגעת וחמודה מאוד. טרייסי (ריקי לייק) רוצה יותר מכל דבר אחר בעולם להשתתף בתוכנית הריקודים בערוץ המקומי, וכשהיא סוף סוף מקבלת את הצ'אנס שלה היא זוכה במהרה בלבו של לינק החתיך, מסתבכת עם אמבר המרושעת ומפתחת תודעה מעמדית. בין לבין יש מלא להיטים מהסיסקטיז ותסרוקות מוגזמות.

הסרט הפך למחזמר והמחזמר לעוד סרט, "היירספריי" מהדורת 2007, והוא לא פחות מומלץ מהמקורי. זה בערך אותו סיפור רק עם שירים מצוינים, סצנות ריקודים ענקיות ומערכת יחסים מעוררת קנאה בין כריסטופר ווקן לג'ון טרבולטה בדראג. חלום מכוסה בנצנצים.

המודע לעצמו: ג'אמפ סטריט 21

סביר להניח שזה הסרט הטוב ביותר בנוסחה המעיקה של "מבוגר חוזר לתיכון בגלל סיבות". זוג שוטרים חוזר לספסל הלימודים כדי להפיל סוחר סמים ומגלים שהחוקים, שהם בעצם הקלישאות השחוקות ביותר של סרטי תיכון, השתנו. הספורטאי החתיך (צ'אנינג טייטום) הוא כבר לא מלך הכיתה המיידי, החכם (ג'ונה היל) הוא כבר לא החנון שדוחפים לו את הראש לאסלה, החיים קצת יותר מורכבים ובעיקר פי מיליון יותר מצחיקים. התחושה הכללית היא שעשו סרט תיכון בשביל אנשים שכבר מזמן לא שם, ואנחנו נורא מעריכים את המחווה. בונוסים: דייב פרנקו, ברי לארסון, פאקינג אייס קיוב.

האפל: בריק

האם מדובר בסרט מושלם? וואלה יש מצב. הסרט הראשון של ריאן ג'ונסון, שבהמשך יעשה גם את "לופר" ו"מלחמת הכוכבים 8", הוא ניאו־נואר פשוט למדי אבל מבוצע לעילא. בפרבר אמיד ואמריקאי יוצא נער בשם ברנדן (ג'וזף גורדון לויט) לחפש את האשמים במותה של האקסית שלו. העולם של הסרט הוא תיכוניסטי לחלוטין והמבוגרים הם דמויות שוליים בלתי נראות, קצת כמו ב"סנופי" רק עם מלא סמים ותחושת מתח קיומית. בית הספר הוא המלצה בלבד וכולם לוקחים את עצמם ממש ממש ברצינות. טוב, נו, איזה מתבגר לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

החמוץ־מתוק: אני וארל וזאת שעומדת למות

למרבה הצער, הטרנד הלוהט ביותר בסרטי נוער בשנים האחרונות הוא טרגדיות. מ"משחקי הרעב" דרך "אשמת הכוכבים" ועד "השנאה שנתתם", אלילי הנוער החדשים הם לא סתם ילדים חמודים עם קראש על המעודדת החמודה אלא גיבורים מעונים שהחיים התאכזרו אליהם בשלל דרכים יצירתיות. בתוך האסופה העגומה בולט לטובה סרט האינדי הזה, שאפשר לבכות בו אבל גם לנחור מצחוק בצורה מביכה. גרג הוא תלמיד ממוצע במגמת קולנוע – ציני, מריר בלי סיבה מיוחדת, מכיר מלא סרטים ישנים ומבסס על זה את כל הזהות שלו. הוא לומד בבית ספר יפה בצורה שערורייתית ובזמנו הפנוי מצלם עם חברו ארל פארודיות על סרטים. החיים שלו מתהפכים כשהוא מתיידד עם נערה חולת סרטן בשם רייצ'ל, שמכריחה אותו להפסיק להיות כזה למל"מ ולנסות אשכרה להשתלב בבית ספר וכאלה. אזהרה: כל קלישאת קולנוע היפסטרי מופיעה בסרט הזה. ובכל זאת הוא סבבה.

האימו: The Edge of Seventeen

סוף סוף סרט שמציג תיכוניסטים כפי שהם באמת – בכיינים, מוזרים, מבולבלים ומעצבנים רצח. נאדין (היילי סטיינפלד) מוכיחה שהחיים יכולים להיות מייגעים ומבאסים גם אם את גרה בבית עם בריכה. יש לה סיבות לא ממש טובות לקטר, נגיד האח המוצלח והמקובל שלה, וגם סיבות לגיטימיות לגמרי כמו העובדה שארבע שנים קודם אבא שלה מת. יש לה חברה אחת שמצליחה להשאיר אותה מאוזנת, עד שהיא והאח המקובל הנ"ל מתחילים לצאת. נאדין מתמודדת כפי שהיא יודעת – היא מתנהגת חרא לכל מי שמדבר איתה, כולל אמא שלה והמורה להיסטוריה שאליו היא הולכת להתלונן ולאיים בהתאבדות כל יום (וודי הרלסון). איכשהו כל זה יוצר סרט חכם, מהנה ונוגע ללב ולא פצצת דיכאון קשה, וסטיינפלד כל כך טובה שכמעט תשכחו שהיא הרסה במו ידיה את "פיץ' פרפקט 2".

הטרי: חורשות את הלילה

הסרט הראשון כבמאית של אוליביה וויילד הוא ממתק אמיתי. מולי ואיימי (ביני פלדסטין וקייטלין דוור) הן שתי חננות חמודות שרוצות מה שכל מתבגר קולנועי ראוי רוצה – ללכת למסיבה, להשתכר ולהתמזמז עם הקראשים שלהן. מולי חמה על החתיך של השכבה, איימי על סקייטרית אנדרוגינית שנטייתה המינית לא ברורה. הבעיה היא שהן היו כל כך מרוכזות בלימודים כל השנה שהן שכחו להתחבר עם שאר השכבה אז אין להן את הכתובת למסיבה. הדרך אל היעד הנכסף תעבור בשיחות על אוננות, ביקורים במסיבות אחרות ותמוהות, התנסות לא מכוונת בסמים פסיכדליים ועוד כל מיני דברים שקורים בסרטים מהסוג הזה.

האלגנטי: ליידי בירד

והנה עוד סרט ביכורים של שחקנית, הפעם גרטה גרוויג. ליידי בירד (סירשה רונן) חיה בסקרמנטו בתחילת שנות ה־2000 ומשתעממת למוות. יש לה חברה אחת (עוד פעם ביני פלדסטין) ואמא קשוחה (לורי מטקלף) שתמיד קצת מאוכזבת וקצת מודאגת בגללה. אין כאן איזה סיפור גדול אלא פשוט עלילת התבגרות פשוטה לאורך שנה אחת, במהלכה היא חווה את שברונות הלב הראשונים שלה ומחפשת את עצמה. לפעמים תרצו להוריד לה כאפה (מי לא למד בתיכון עם בחורה "יצירתית" שבחרה לעצמה שם מיוחדג' וכפתה אותו על כולם?) אבל סולחים לה כי באמת שהיא משתדלת להשתפר ולהפוך לאדם טוב יותר, וגם כי הסרט ממש טוב מבחינת כתיבה, בימוי, משחק, צילום, עיצוב וכל שאר הבחינות בעצם.

הפנטסטי: השם שלך

להיט אנימציה יפנית עצום, שכדאי מאוד לתפוס לפני שהרימייק האמריקאי המיותר שלו יושלם. שני תיכוניסטים, נערה מעיירה כפרית קטנה ונער מטוקיו, מתעוררים מדי פעם בגוף אחד של השני. בהתחלה זה מסבך הכל אבל מהר מאוד הם מתחילים להתרגל למצב המוזר ואפילו עוזרים לשפר את החיים זה של זו. עד כאן הכל טוב ויפה ומאוד "שישי הפוך", אבל כשהחיבור מתנתק בפתאומיות והנער לא מצליח ליצור קשר עם הנערה, מתחילים לקרות דברים מעניינים יותר.