חשיבותה של רצינות: מה למד סשה דמידוב מאנדי וורהול?

"החיים הם הצגה", קובע סשה דמידוב, אבל לא בקטע שייקספירי. "זה לא כל כך רציני כמו שחושבים. לפעמים קורים דברים לא נעימים וגם ממש לא נעימים, אבל אם זה קורה, אז בכל זאת אתה רואה שזה לא כל כך נורא, כביכול. משהו צץ ואומר לך שהכל לטובה. רק אל תיקח את זה בקטע דתי", הוא צוחק.

יכול להיות שהקלילות המפתיעה קשורה לכך שבימים אלו דמידוב נמצא בנעליו של האמן האגדי, חלוץ הפופ ארט והבדחן הנצחי אנדי וורהול בהצגה חדשה על שמו, שמביים מיכאל קרמנקו. דמידוב (שחגג השבוע 60), מעמודי התווך של תיאטרון גשר ואחד הפרצופים המוכרים ביותר מהעלייה הרוסית של תחילת שנות ה־90, הוא אחד שכבר קשה לרגש אותו עם תפקיד חדש. אחרי הכל, הוא כבר גילם את כל התפקידים הנחשקים שיכולים להיות לגבר בתיאטרון: דון ז'ואן, דון קיחוטה, הרוזן מישקין וכל השאר.

"מבחינתי זה דבר חדש לגמרי, מה שאני עושה פה עם אנדי וורהול", אומר דמידוב. "אף פעם לא היה לי חומר כזה לדמות. תמיד עשיתי משהו מאוד רציני, מוכר, עמוק, יותר לכיוון הקלאסי. וורהול זה בכלל לא כזה רציני. כתב אחד אמר עליו פעם, 'אנדי וורהול הוא כלום בהתגלמותו', וזה באמת מדהים לגלם מישהו שאמר פעם 'אף פעם לא התייחסתי לקיום שלי ברצינות'". אז האם דמידוב חולק עם וורהול פילוסופיה או שהוא פשוט שקע טוטאלית בדמות? אין לו תשובה חד משמעית.

"אנדי וורהול" עולה בגשר בנסיבות חגיגיות, במסגרת חגיגות העשור לפסטיבל הבינלאומי לתיאטרון של גשר, שיוצאות הפעם מגבולות הבניין הלבן על גבול יפו־תל אביב. כך נרקם שיתוף פעולה עם תיאטרון הבית של ניסן נתיב, הקרנות לייב באינטרנט וגם שימוש באולם הקונצרטים התיבה ובתיאטרון הערבי־עברי.

לנה קריינדלין וסשה דמידוב (צילום: יולי גורודינסקי)

"כל שנה זה נהיה יותר ויותר רחב", אומרת מנכ"לית תיאטרון גשר, לנה קריינדלין. "השנה זה הכי רחב שהיה אי פעם. חשוב לי להגיד שאנחנו תמיד עושים בפסטיבל שיתוף פעולה נרחב עם רוסיה כי אנחנו זוכרים את השורשים שלנו, אפילו שגשר כבר מזמן מציג רק בעברית ולשני שליש מהלהקה שלנו אין שום קשר לשפה הרוסית. אבל בכל זאת אנחנו זוכרים שלפני 26 שנים התחלנו משם, שהאנשים שהקימו את התיאטרון הגיעו מרוסיה. חשוב לנו גם להכיר תודה לקהל הנאמן שלנו שמלווה אותנו כל השנים האלה. בגלל זה הבאנו שתי הפקות שהיו סולד אאוט ברוסיה, שהטכנולוגיה של אחת מהן עלתה מיליוני דולרים".

עוד דבר שמחבר בין שתי ההפקות הוא פרשנות לחומרים קלאסיים: מדובר בגרסאות חדשות ל"אדיפוס המלך" ול"המלט"; האחרונה נקראת "המלט קולאז'" – מופע יחיד על גבול המיצג עם תפאורה משוכללת, מסכי תלת ממד ושאר המצאות, שבונות דיוקן מודולרי של הנסיך האומלל מדנמרק. וורהול המקורי ודאי היה שמח על החדשנות.

אז איך דמידוב מרגיש בנעליו של האמן האקסצנטרי? טוב מאוד, תודה. למרות האנטי דרמטיות של וורהול, דמידוב מזדהה בקלות עם הטוטאליות שלו. ולטוטאליות שלו עצמו יש לו הסבר גאוגרפי: זה לגמרי עניין של המוצא הרוסי שלו, ובפרט העובדה שאת ראשית הקריירה שלו הוא עשה במוסקבה. "קיבלתי את מוסקבה מהמקום הזה שכולם רוצים, או לפחות רצו אז, להיות הכי גדולים שיש. בעיר הזאת באמת היו אנשים כאלה, ענקים. חלקם היו אפילו המורים שלי. חוץ מזה, אם אתה שחקן ואתה עושה משהו על הבמה אז לך ותעשה את זה! תהנה, תזרוק את עצמך על הכל, זה אפילו בריא לגוף ולנשמה. יש שאומרים שאתה צריך לשמור על עצמך, בתור שחקן, בשביל העתיד שלך, אבל אני חושב שזה הפוך. לתת הכל על הבמה זה כמו הספורט של הנשמה שלך".

הפריע לך שבישראל בטלוויזיה ובקולנוע תמיד ליהקו אותך לתפקיד של "הרוסי"?

"כן, זה לא היה ממש נעים. מצד שני אני מבין את זה. אין מה לעשות, יש לי מבטא. עם זאת, תמיד רציתי למצוא משהו מיוחד גם בתפקיד של 'רוסי'. זה מה שצריך לעשות כל שחקן, אחרת משעמם. תמיד צריך למצוא את השטיקים בדמות שמגלמים. בכל דמות".