עבר מתמשך: ראוי שהאלבום החדש של הוו טאנג קלאן יהיה גם האחרון
האלבום החדש של וו טאנג קלאן לא מחדש או מפתיע, אבל כן מספק נחמה למעריצים
האגדה מספרת שתהליך קבלת ההחלטות של ריזה, מנהיג הוו טאנג קלאן, במהלך העבודה על אלבומו הראשון של ההרכב, היה יחיד במינו. הניסיון ללהטט בין תשעה ראפרים, כל אחד בעל סגנון ואישיות דומיננטית משלו, הפך למשימה בלתי אפשרית. על המנהיג, או שאולי היה מעדיף את המונח סנסאי, הופלה האחריות לבחור מי יקבל את הבמה ויזכה לקחת חלק בשירי האלבום.
ריזה, שידוע כמי שמאמין באמנויות המזרח, ששואב השראה מסרטי קונג פו ושרואה את החיים כמשחק שחמט מתמשך, בחר לזקק בחוכמה את האנרגיה שנוצרה עקב מלחמות האגו באולפן, ולנתב אותה לעבר המיקרופון. בפשטות, הוא הכריח אותם להילחם – ראפר מול ראפר, בית מול בית, אחד בשני. כשהוא משתמש במסורת הבאטל של ההיפ הופ, ריזה לא רק הפך את התחרות לאמנות, אלא גם את Enter the Wu-Tang (36 Chambers) שיצא לפני 21 שנים, לרגע יצירתי מכונן שהקפיא את האנרגיה המרהיבה ההיא לכדי קלאסיקה.
בחזרה להיום. מתשעת הראפרים ההם נשארו שמונה, לאחר מותו הכואב של הצלע המרהיבה והמוטרפת ODB, לפני עשור. חברי השמינייה כבר עמוק בתוך משבר גיל ה־40, מתחזקים קריירות מצליחות יותר ופחות, בעלי כישרון ממומש או מפוספס, עם עבר מפואר בהרבה מכל עתיד שיוכלו לייצר. בהתאם, האלבום החדש של הוו עבר חבלי לידה קשים במהלך שלוש השנים שבהן הוקלט. אם בעבר חברי הקולקטיב נלחמו, פשוטו כמשמעו, כדי להיכנס לאלבום, כיום ריזה, שנשאר הרוח החיה והמוח מאחורי ההרכב, היה צריך להילחם בחבריו כדי שרק יבואו להקליט ויסיימו כבר עם הסאגה הזו. כך אווירת "אלבום אחרון עבור המעריצים" ריחפה מעליו עוד לפני שיצא.
התוצאה, למרבה השמחה, עולה על הציפיות. "A Better Tomorrow" הוא אלבום טוב, רענן והכי חשוב – הוא אלבום של הוו טאנג. זה כנראה אלבום הפרידה הכי נכון להרכב כזה – הוא שומר על המסורת בלי להישמע זקן, מכבד את העבר בלי להיתקע בו ומצליח להישמע מספיק רלוונטי ורענן גם בלי לייצר שום דבר חדש באמת.
הבעיה המרכזית של האלבום כנראה מסתתרת בעטיפתו. תמונה נאה של מספר מוניומנטים עולמיים, בין היתר פסל החירות, מגדל אייפל, הקוליסאום ושלט הוליווד, נאספים יחדיו בקולאז' פוסט-אפוקליפטי המודגש עוד יותר עם שם האלבום. זה הוא דימוי מושלם, אולי מבלי להתכוון, לאיסוף המחודש והסיזיפי של חברי ההרכב. כך גם נשמע האלבום – אסופת אנשים שכבר לא קשורים בהכרח במסגרת אחת.
זה מאפשר מצד אחד לחברי ההרכב האנרגטיים והמבריקים יותר, מטהוד מן וריזה, לבהוק בכל מגע שלהם, או למעט הבתים שגוסטפייסורייקון טרחו להקליט עבורו להפוך לקרני אור, אבל זה גם נותן ליתר החברים, כמו אינספקטה דק או יו-גוד, לשקוע מעט ברקע על אף שמהווים חלק נרחב מהאלבום. אם בעבר החיבור בין כולם דירבן גם את החברים הפחות בולטים של ההרכב לרמה הגבוה של היתר, הפעם הניתוק בולט מתמיד.
ישנם עדיין מספר נאה של שירים מצוינים, במיוחד אלו מהם שנעזרו בהפקה חיצונית (Ruckus In B Minor שהופק עם ריק רובין או Crushed Egos הקצרצר שהופק ע"י אדריאן יאנג) או אלו שבחרו סימפולים מעניינים (שיר הנושא או Preacher's Daughter בטוויסט נפלא על הקלאסיקה של דאסטיספרינגפילד). זה בעיקר מיוחס לחזון המרשים של ריזה, שבחר לפתח את הצליל של הוו לעולם עשיר בהרבה, להתנסות בנגיעות של פסיכודליה ומוזיקה אלטרנטיבית ובאופן כללי הזריק את הנשמה חזרה לגופם של הוו.
[interaction id="54857aff1de37ef059a1174c"]
הרעיון המקורי של הוו טאנג קלאן, קולקטיב מוזיקלי שנועד לקדם בנפרד כל אחד מהראפרים החברים בו, סיים את תפקידו. ריזה יכול לקחת את האנרגיה היצירתית שמניעה אותו לחזור בכל פעם מחדש לוו ולנתב אותה לפרויקטים אישיים, או אפילו להפקת פרויקטים לשאר חברי ההרכב. טוב יעשה אם יניח לוו טאנג קלאן, שאם נודה באמת, מת יחד עם ODB לפני עשור, ויבין שמה שנשאר לנצח זאת הרוח.
השורה התחתונה וו + טאנג ≠ לנצח