חמסה עלינו: אף אחד לא רוצה אריאנה גרנדה מעלי אקספרס

פחות מ-24 שעות אחרי שיצא, השיר החדש של עדי ביטי עשה בלגן מכל הסיבות הלא נכונות. בסך הכל, הכל הלך כצפוי: כוכבת פופ שפרצה בגיל צעיר רוצה לראות שהיא התבגרה ולכן הוציאה קליפ סמי-פרובוקטיבי בלבוש חשוף, ח"כ תורנית מפילה את ההערה השמרנית הקבועה שמקשרת בין לבוש דל לתרבות אונס, להקת המגנים הרגילה זועקת בקול על זכויות האישה ואף אחד לא מדבר על זה שמדובר ברגע חשוב בתרבות הישראלית – תחילת הסוף של הפופ-טראפ הישראלי.

ברשותכם, אדלג על התייחסות ממשית לסערה התורנית, מכיוון שרק לפני חודשיים יכלתם לראות את ביטי בת ה-19 בלבוש חשוף יותר בהישרדות (וחוץ מזה, אבנר נתניהו כבר אמר כל מה שצריך ואני לא מאמין שהרגע כתבתי את זה). מה שמעניין ב-"חמסה חמסה" הוא לא הקליפ, אלא דווקא השיר. ואני מצטער ביטי, אבל זו לא מחמאה. מאוד קל לזהות את התבנית על פיה יצרו עומרי "69" סגל והוד "BEMET" מושונוב, המפיקים והכותבים של השיר, את העאלק להיט פופ-טראפ-תיכוני הזה. באס מרעיד של 808, מצילות מרוססות בנדיבות ושריקה עקומה בתור המלודיה – אלו אבני היסוד של הטראפ, ואם זה לא היה מספיק אז ביטי גם לגמרי אומרת "Skrt".

הבעיה היא, כמובן, שמדובר בסמנים קוסמטיים בלבד, העתק דהוי של העתק של העותק המקורי של המקור, הומאופתיה מוזיקלית שמשאירה כמה מולקולות של הדבר האמיתי. זה לא כזה מפתיע כשמדובר בהפקה של 69, שהתמחה לאורך כל הקריירה שלו בחיקוי חיוור לסאונד הנוכחי של המיינסטרים האמריקאי, אם כי ממוזיקאי מוכשר ומקורי כמו מושונוב דווקא כן ציפיתי ליותר. וזה לא שאני מצפה ממוזיקאית פופ להיות חוד החנית של חדשנות מוזיקלית, אבל כן אפשר לקוות במינימום לאיזו טביעת אצבע מקורית משלה, דבר ש"חמסה חמסה" אפילו לא מנסה להיות.

(צילום מסך: עדי ביטי – הערוץ הרשמי)

שתי ההשוואות המתבקשות לשיר הזה, נועה קירל ואריאנה גראנדה, דווקא מוכיחות שאפשר לעשות את זה נכון. קירל, בעיקר ב-"פאוץ'", השתמשה בתבנית הטראפ כדי לערבב אותו באופן אורגני יותר עם הסאונד הישראלי (בעזרת סימפול הכינורות מ-"Aramam" של הזמר הטורקי איברהים טטליסס) ובכך יצרה אמירה משל עצמה. גראנדה, שהיוותה כמובן השראה גם לקירל, ערבבה אותו עם המלודיה מצלילי המוזיקה, טיפה ראפ מלודי בטריולות ואסתטיקת סאונד של להקות בנות מראשית המילניום כדי להנדס את הלהיט העצום "7 Rings" ולמעשה הגדירה את צליל הפופ-טראפ העכשווי, למרות שכמובן גם היא לא היתה הראשונה להשתמש בפורמט הזה – לפניה היו אלו ביונסה, ליידי גאגא, קטי פרי, ריהאנה ועוד.

אפשר לראות את טפטופו העיקש של הטראפ למיינסטרים באופן כמעט מדויק דרך טבלאות הלהיטים, החל מאמני השוליים מאטלנטה שעיצבו את הסאונד, דרך להיטי פריצה דוגמאת "Trap Queen" של פאטי וואפ ועד ללהיטי קרוסאובר דוגמת "Old Town Road" של ליל נאס X. כיום אנחנו בשלב שבו הסאונד המרוסס הזה השתלט על כל חלקה טובה, מנותק מההקשר המקורי שלו, שעוסק בחיי סוחרי הסמים הקשים של אטלנטה. 

(צילום מסך: עדי ביטי – הערוץ הרשמי)

זה בסדר, אני לא מתלונן, סופו של כל ז'אנר מוזיקלי מצליח להתרדד לטובת הפופ. רק שמבלי ששמתם לב, הטראפ עצמו השתנה והתפתח הרבה מעבר לאותה תבנית מוזיקלית בסיסית שאפשר לשעתק במהירות שיא, לזרוק עליו רצף מילות באזז ולשווק כלהיט. הפופ הישראלי, מכיוון שהוא מעתיק מחברו האמריקאי, חשוף רק לרסיס קטן ממגוון הצלילים הרחב של הטראפ. במידה מסוימת, שרשרת ההעתקה של "חמסה חמסה" חושפת למה המיינסטרים הישראלי תמיד נמצא באיחור של כמה שנים מאמריקה.

החיקוי הזה, על כל פניו, לא רק משעמם מוזיקלית, אלא גם מעיד על תחילתו של הסוף. אף אחד לא רוצה אריאנה גראנדה מעלי אקספרס, ואחרי כל כך הרבה שלבים של שעתוק כבר שכחנו את המקור, ככה שכל האד-ליבז סטייל מיגוס נשמעים מנותקים הקשר. כשבת 19 מהוד השרון מסננת סקירט זה בעיקר מכווץ את הבטן מרוב קרינג', ואני אומר את זה בתור מי שהעביר את גיל 19, לצערי, בהוד השרון. שלא יהיו טעויות, אנחנו עוד נשמע ניסיונות פופ-טראפ רבים בשנה הקרובה, אבל רק מי שירכב על הסוס החבוט הזה בדרך מקורית ומקומית יצליח להימנע מלהפוך אותו לסוס מת. ולא, להדביק טרום-פזמון עם דרבוקת כבר ממש לא מספיק.