עדי קיסר על נדודים ברחובות איסטנבול

כשגיליתי שעומר סולימאן, זמר הדבקה הסורי, מופיע באיסטנבול היה ברור שניסע גם אם נצטרך לשחות לשם

עדי קיסר
עדי קיסר
5 באפריל 2015

מוזיקה ומילים תמיד גרמו לרגליים שלי ללכת ולדם שלי לזרום. אני אוהבת לזוז. חייבת לזוז. כל כמה זמן אני עוצרת הכל ולוקחת את עצמי ואת התודעה שלי לסיבוב. כמה שיותר רחוק מהסיסטם יותר טוב.

הרבה מהאמנים שאני אוהבת, בחיים לא יגיעו לארץ. פיירוז לא, וגם איברהים מעלוף לא וגם יסמין חמדאן לא. גם פנייר המרוקאים לא יגיעו לארץ וגם נסיכת הפופ ננסי ע'גרם לא. אני יכולה להמשיך לחלום על ראשיד טאהה בפארק הירקון או על שב חאלד משתף פעולה עם התזמורת האנדלוסית. או שאני יכולה לעקוב באובסס אחרי אתרים של אמנים ולבדוק תאריכי הופעות ולקחת את עצמי לערים אחרות כדי לשמוע את הזמרים שאני אוהבת.

כשגיליתי שעומר סולימאן, זמר הדבקה הסורי, מופיע באיסטנבול היה ברור שניסע גם אם נצטרך לשחות לשם.

איסטנבול היא עיר אלופה, היא לא רחוקה והכרטיס היה זול ככה שההוצאה הייתה קטנה והשמחה גדולה. חודש הסתובבתי בארץ עם כרטיסים של עומר סולימאן במועדון הבבילון באיסטנבול והלב שלי כבר רקד דבקה מעצמו.

אז נסענו ואיסטנבול נפרשה במלוא היופי שלה, האנשים הנדיבים שלה, הסמטאות הצרות שלה, הבוספורוס, האוכל והקפה. הקפה.

שתיתי הרבה קפה עד ללילה ההוא במועדון הקטן שהיה ספוג בריח של זיעה וראקי. היו בו טורקים שקפצו באוויר בטראנס, סורים שרקדו דבקה במעגלים, ארבעה ישראלים ועומר סולימאן אחד, שהסתתר מאחורי משקפי שמש וכאפייה. ופיצץ לי את המוח. ואני זזתי. כמה שזזתי. אין לי ברירה.

שדרות איסטיקלל

בְּעָרִים רְחוֹקוֹת
הַלֵּב שֶׁלִּי נָקִי
והְַחִיּוּךְ שֶׁלִּי חָדָשׁ
ואְַף אֶחָד
לֹא יוֹדֵעַ
מַה סָגַרְתִּי
ואְֵיזהֶ עֵינַיםִ
רָאוּ אוֹתִי
בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה.

בְּעִיר רְחוֹקָה
ירֵָחַ וכְוֹכָב
הִתְנוֹפְפוּ בָּרוּחַ
בְּאָדֹם
ואֲַנִי הוֹצֵאתִי
אֶת הַיּדַָיםִ מֵהַכִּיסִים
לַמְרוֹת הַקֹּר
ונְָתַתִּי לָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי
לִפְתֹּחַ הַכֹּל.