קדחת הנילוס: על הבר היחיד שנשבינו בקסמו השנה

חצי שנה לפני יום ההולדת ה־40 של קרן קירשנר, בדיוק כשהיא כבר חישבה היטב את סוג המשבר שהיא עתידה ללקות בו, על ממדיו ותצורתו, ופנטזה על תיק השאנל הקלאסי השחור שתקנה לעצמה כדי לפצות עליו, אותו משבר ערטילאי קיבל תצורה מוחשית.  אנשים סביבה התחילו לנשור כמו זבובים. בתיה היפה. קריקסמן העשיר. ג'ודי החכמה. ואלו היו רק אנשים שלמדה או עבדה או הזדיינה איתם. פוף פוף פוף. שוטינג דאקס. החיים הגזימו.

שלי דרעי הגיעה לארץ במיוחד לכבוד ההלוויה האחרונה אחרי עשור בניו יורק. היא עיקמה את אפה המנותח כמו תמיד בזמן שפסעה לצדה של קירשנר במעלה המלך ג'ורג' אל משולש אלנבי והחלה לגדף, "טינופת פה. כרגיל. לאן את לוקחת אותי? שוב למנזר?", היא רטנה, "20 שנה ואין בר אחר בעיר?". "דווקא יש", אמרה קירשנר וחייכה זוויתית. הן עצרו והשתאו מול חורבותיו של אלנבי 58 שאותו נהגו לפקוד באדיקות 22 שנה לפני כן.

באלנבי הן חלפו על פני מועדון החשפנות, רחוב הס וחנות החיות עד שניתן היה כבר להבחין בשולחן הארוך העמוס אנשים מעשנים ומשוחחים. קעקועים, זקנים, פרוות מלאכותיות. באקט מכסף שבתוכו בקבוק מבעבע. הרבה יותר מדי אופניים קשורים לספסלים, לסורגי הברזל המגנים על החנויות הישנות סביב. אי שם בשנות ה־50 זה היה הלובי של מלון הס, שהפך בשנות ה־90 לחנות יד שנייה בשם מוגרבי והיה עכשיו לפאב החביב על נשים יפות בתל אביב. "לוהט פה. אז איך אמרת קוראים למקום הזה?", תהתה דרעי. "הנילוס", אמרה קירשנר והדפה את דלת הכניסה לבר. על הרצפה אפשר היה עדיין להבחין במילים "פומרנץ" מרוקעות בזהב. זה גרם לה לחשוב תמיד על אימא של יעקב שבתאי. מאשה פומרנץ, שלה מוקדש הספר "זכרון דברים". "אז איך היה כשכולם מתו?", תהתה דרעי. "לא היה כיף", אמרה קירשנר.

***

קירשנר חששה מעט עם כניסתן לחלקו הפנימי של המקום. השעה הייתה עשר ביום חמישי. בשביל להזמין מקומות בנילוס בשעה הזו מראש צריך להיות נינט וגם לה יעזור השם. היא ידעה שהקומה השנייה סגורה למסיבת יום הולדת פרטית של איזה מיליונר הייטק, ומבט זריז גילה לה שבשולחן המרכזי של המקום, זה שצופה על דלת הכניסה, נח תחת מדרגות העץ הלולייניות (המחופות בפינותיהן בכריות קטנות מרופדות פן ידפקו האורחים את ראשם( ישב התמהיל הצפוי של במאי דוקומנטרי, מגישת תוכניות בוקר לסבית, זמרת פופ בי, בנו של שר הביטחון, דייג כחול עיניים וגם אודי שרבני.

דרעי בדרך כלל היא נהגה לגדף כל מקום בתל אביב. הטאקוס היו קנויים, הבשר פיגולים, השירות אנטיפתי. אפשר היה להגיד לא מעט דברים על דרעי – אבל סטנדרטים היו לה. קירשנר כיבדה את זה.

היא קיוותה שהפעם דרעי תהנה, או לפחות תשתכר, והנה, למזלן הטוב היו שני מקומות פנויים על הבר, והן התיישבו ממש מול ארונות המשקאות, פניהן משתברות במראה הגדולה שעליה הותקנו המדפים.

"הכי טוב לשבת על הבר", אמרה קירשנר.
"למה?".
"בגלל מורן. היא ההצגה הכי טובה בעיר".
"מי זו מורן?".
"תכף תראי. הנה היא באה".

***

מפינת הבר הגיחה אישה כבת 30, לבושה בשמלה שחורה מנצנצת, מותן צרה ומחשוף נדיב. השפתון היה אדום, העיניים מהפנטות, השיער מוגבה מעט והווייב אלמודוברי. היא גלשה דרך חיוך פה, מגע יד שם והנחת צלחת מעדנים בעמדת הדי.ג'יי אל קירשנר ודרעי, מחבקת את קירשנר לשלום חיבוק אמיץ.

"הבאתי חברת ילדות לבחון את הסלון התרבותי שלך, מורן". "מצוין, מה תשתו?". שתיהן בחרו בקוקטייל והוא הגיע במהרה מלווה בחיוך והוגש בכוס קריסטל מנצנצת מעוטר בעלה גרניום. תכלס קירשנר ודרעי התראו רק פעם בשלוש שנים כבר כמעט עשור. בזמן הזה דרעי עשתה מיליונים בשח רחוק מהמגרשים של סבא שלה שהופשרו בפרדס חנה, החליפה ארבע מדינות ושני בעלים וילדה שלושה ילדים. קירשנר בעיקר עבדה בהפקות ודיברה על מצבה הנפשי שהיה כרגיל "בלתי נעים בעליל". ניתן היה לומר שהיא שרויה בעיצומו של משבר רוחני, אבל אם זה היה המצב אזי היא סבלה ממנו כל חייה. אבל כרגע היא חייכה חיוך רחב. גם דרעי הביטה סביב וחייכה. "אפילו השירות פה ידידותי, חשבתי שהמסורת בתל אביב תובעת שהשירות במקום רותח יהיה אנטיפתי".
"פה זה קצת אחרת, תמיד יש חום אנושי. זה יותר סלון תרבותי מסתם בר. אפילו התאורה ידידותית יותר מפילטר ולנסיה".
"כן, אני רואה שבאינסטגרם המקום הזה מתויג לא מעט. זה סמל סטטוס ידועני לעשות פה מסיבת יומולדת?".
"גם אני חגגתי כאן יומולדת 40", הודתה קירשנר בחיוך, "זה פשוט לא נראה הגיוני לחגוג באף מקום אחר. ממילא אני כאן כל הזמן. נשבעת לך שפעם אחת ראו פה אפילו את אווה אילוז עושה דרינק".
"כפי שמקובל לומר – הבר של הבוהמה. אבל אני יכולה להבין את סוד הקסם", אמרה דרעי.
"יופי", אמרה קירשנר, "אז אולי תסבירי אותו גם לי".

***

"זו בעלת הבית. את יודעת שזו בכלל מסורת רבת שנים בתל אביב. תמיד היה פאב אחד, בוהמייני למדי, שנוהל על ידי אישה והיה הפאב הכי טוב בעיר. לפני 30 שנה זה היה הטאבו של אורה, אי שם בקצה העיר ממש ליד הכניסה לנמל, היו שם רהיטי עץ כבדים וריח של ויסקי, אחר כך זה היה זיגל של זוהרה בדיזנגוף, שעליו אסי דיין ביסס סרט. מה שם משפחתה של מורן, אגב?".
"פעם ניסיתי לשאול והיא לא הסכימה לומר לי. אבל היא השתתפה באיזה שלושה סרטים השנה וככה גיליתי שקוראים לה מורן אלון".
"איזה סרטים?".
"ב'הקיר' של מורן איפרגן אפשר רק לשמוע אותה מדברת, היא מנסה להוציא את מורן מהדיכאון. ב'היורד למעלה' של אלעד קידן היא מוכרת שואב אבק רובוטי במחסני חשמל ובאחרון של רם נהרי היא משחקת אחות במחלקה להפרעות אכילה".
"אז היא בכלל שחקנית?".
"לא נראה לי. פשוט יש לה הרבה חברים במאים. אפשר לראות את זה כאן כל ערב".
סופר צעיר ומצליח נדחף עם כוס ויסקי לשיחה ואמר "שמעתי שהיא בכלל כותבת. ושאבא שלה גנן, מה שלא מפליא אותי כי היא כזה פרח", הוא ליחשש בעיניים מצועפות.
הכתבת מ"הארץ" שישבה משמאלן הוסיפה: "היא בכלל קיבוצניקית במקור ובמקצועה עובדת סוציאלית. יש לי מידע ודאי ובדוק".
והסופר הצעיר אמר "תמיד אני רוצה לשיר לה 'you were working as the owner of a cocktail bar'". קירשנר צחקה, זה כבר היה הדרינק השלישי שלה, וזה גם נשמע כמו ההסבר ההגיוני ביותר לכל מה שקורה כאן.
"תכלס מורן היא באמת העובדת הסוציאלית של כולנו", היא אמרה. "היא יודעת את הסודות של חצי עיר. מזלנו שהיא שומרת על חיסיון מארחת מעל הכול ולא מספרת כלום. היא תומכת בכל הגרושים, הפרודים, הבוגדים, הבודדים".
דרעי הייתה כבר בדרינק הרביעי שלה, מחוזק על ידי שוטים ממורן. היא בהתה במורן כבר לא מעט זמן, מוקסמת מההתנהלות של זו בחלל. כמו רקדנית היא חוללה בין השולחן, אוספת כאן, חובקת פה, לוחשת באוזנה של זו, נוזפת ברכות בהוא, לא שוכחת דבר, מרעיפה יחס על כל איש. היא לא יכלה שלא לשים לב לעוד מרכיבים בקסם החמקמק של הנילוס. אין מראה אכזרית בשירותים, יש קופסאות ראטן שמסתירות את המזגנים, הווילונות הכבדים מסתירים את הפנים והחוץ. מקום בטוח. נווה מדבר.

***

מגיל 16 והלאה דרעי לא זרקה כלום, היא זרקה גברים בקלות הרבה יותר גדולה מבגדים, יש להודות. "הבנתי באיזשהו שלב שזה לא היה החפץ ששמרתי, זה היה הזיכרון, וזה לא שהזיכרון היה עד כדי כך טוב".
"בדיוק בגלל זה אני באה לפחות פעם בשבוע לנילוס", אמרה קירשנר, "כדי לשכוח. זו הכנסייה שלי. נדמה לי שהציווי המרכזי של גילנו הוא 'עשי משהו עם הזמן'".
שתיהן עצרו לרגע ובהו סביב. דרעי הבינה בדיוק על מה קירשנר מדברת. בעולם שדרש ממנה, תבע, בלס, חמס פעילות מופרזת, מוגזמת, יומיומית. המפלצת – כלומר הטלפון – היה מזניק אותה כל רגע. קרברוס משולש הראשים: פייסבוק, אימייל, ווטסאפ. כרות ראשו של מייל אחד! והנה שלושה יקפצו במקומו. זה היה ברור שצריך הפוגה.

דממה עמדה ביניהן עד שעיניהן נעצרו על קצה הבר, שם ישבה עכשיו אישה יפהפייה, לא מאופרת, בחולצה גברית מכופתרת, גו זקוף, ועיני השקד שלה חתכו את החלל והקהל, נדמה היה שדבר לא חומק ממבטה.
"ומי זו?", שאלה דרעי.
"זו אלין לב הר, הבעלים השנייה של הנילוס", אמרה קירשנר. "אבל זה כבר סיפור אחר".