לבקר בכותל זה בשבילי מדיטציה

אסתר פלד עלתה לירושלים ומצאה שלום דווקא על כיסא פלסטיק לבן ברחבת הנשים של הכותל

אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד
אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד
11 באפריל 2018

בערב פסח באו אורחים רבים. עשרים אורחים היו, ובהם ארבעה אנשים נוצרים. אחד מהם איש דתי מאוד. יש לי סנטימנט השמור עמדי לאנשים דתיים מאוד. אני אומרת אנשים דתיים מאוד כי רק הם עושים את העבודה כמו שצריך. כל השאר נכנסים לעמדה צדקנית, כלומר מתחזים לאוהבים אבל הם לא. צדקן הוא מי שחושב שהוא צודק. מי שחושב שהוא צודק טועה, בהגדרה.

אנשים דתיים מאוד לא מתעסקים עם הצדק. הם פוגשים אנשים, והאנשים נוגעים ללבם. ולבם רחב, לכן הנגיעה הזאת לא שורפת, אפילו לא כואבת, לא במובן המקובל. לכן הם יכולים לזה, לזה שייגעו בלבם. לכן אני אוהבת אנשים דתיים מאוד: בשל לבם הרחב, המכיל את הכל.

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים

נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון 

משפחה יהודית, ברובה מזרחית, כמה זהובי ראש זה מקרוב באו ועוד ארבעה נוצרים, המולה שקשה לתאר. הנוצרים היו מנומסים, ועם זאת אכלו בהנאה ניכרת לרווחת הבשלנים. לא התפתחה הזדמנות לדיון תיאולוגי, למגינת לבם של אחדים מאתנו, גבהי הלב והמחשבה. רצינו סדר אחד אינטלקטואלי עם נגיעה רוחנית, מה יש. אי אפשר. אצלנו ליל הסדר בלגן. אכלנו הרבה ועישנו ושתינו, ועשינו את המינימום הנדרש לשם והגדת לבנך.

אחר כך טיים אאוט התקשרו להגיד: יש פרויקט, כל אחד נוסע לאיזה עיר לאיזה זמן, כותבים. נשמח אם תשתתפי. היה לי ברור שירושלים. אמרו טיים אאוט, ירושלים זה שחוק. לא אמרו "שחוק", אולי אמרו "בנאלי". נתיבות זה לא בנאלי. אמרתי יאללה, נתיבות. לא היה מקום לישון בנתיבות. אצבע אלוהים היא, אמרתי לטיים אאוט, אמרו לי יאללה, ירושלים. פגשתי את דין בשער יפו, ירדנו לכותל.

אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד
אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד

הכותל הוא מין מקום כזה שבו זה קורה לי, לכן אני הולכת לשם. אני הולכת לשם ומצטרפת לרגע לאנשים הדתיים מאוד, אלה היודעים שלום מהו. רק לרגע, זה לא מחזיק יותר מרגע. אני לא אנשים דתיים מאוד, ואני לא עוסקת בהכשרת הלב כפי שהם עוסקים בזה. לכן זה לא מחזיק.

זה התחיל לקרות לי בגלל המדיטציה, שהבנתי את מה שאמרתי על אנשים דתיים. עשיתי הרבה מדיטציה וזה מה שקרה. לא הגעתי עד לרמה הדתית מאוד שאני מדברת עליה, כי ככל שהתאמנתי, לא התאמנתי די. עם זאת התאמנתי מספיק כדי לדעת מה היה קורה אילו התאמנתי עוד יותר; גם זה משהו. לא נגיעה במוחלט אבל איזו יכולת לנחש איך זה לגעת בו. אין לו צלם ותמונה; זה משהו שכאשר הוא נמצא בסביבה מרגישים שהוא בסביבה, זה הכול. את ההרגשה אפשר להשוות למים צלולים או לשקט עמוק, לשלום.

הייתי יושבת מדיטציה. לפעמים זה סיוט, לשבת מדיטציה. הייתי בכל זאת יושבת עוד מדיטציה, ואז הסיוט היה עובר, בדיוק כמו שהבודהיסטים אומרים. הם אומרים שהכל חולף, גם מצב הרוח שהופך את המדיטציה לסיוט, גם הוא חולף. ואז, אם את הולכת בדרך שלהם את רואה את זה בא ומניחה לזה לחלוף, כי הכל בא וחולף, בא וחולף. לכן קוראים לבודהא tathagata, כי tathagata זה בא והולך. ואם אתה יודע את זה, אתה פחות משוכנע במה שאתה מרגיש, כמו למשל, בזה שאתה מרגיש סיוט. אז אתה רואה את זה בא והולך ואתה יושב עוד מדיטציה, וזה משתנה, זה לגמרי אחרת. היו פעמים שהראש שלי והגוף היו מתמלאים באור. לא ייאמן, אבל זה מה שהיה קורה. כשראיתי שזה קורה שוב ושוב, החלפתי את סוג המדיטציה שעשיתי. אור וכל זה, זה לא הרעיון. הרעיון הוא לפתח סובלנות, סובלנות עמוקה, אורך רוח שדבר אינו יכול לו. אז הייתי יושבת ומביטה ברצפה במבט שאינו נאחז בדבר, ומקפידה לשים לב שהמבט שלי צלול ולא בוהה. כשהמבט בוהה פירוש הדבר הוא שתעית למחוזות המחשבה והרגש; אתה מביט פנימה, לא אל הרצפה. יש להתבונן ברצפה, ולא במחשבות, גם כשיש מחשבות. המחשבות, זה בדיוק הדבר שמפריע במדיטציה. אז צריך להניח להן לבוא, לבוא וללכת, כמו כל אירוע אחר, לבוא וללכת, ולא לקחת אותן ברצינות.

אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד
אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד

במנזר ביפן היו שבילים בין שלושת האולמות (אולם מדיטציה, אולם המיועד לאוכל ולשינה, ועוד אולם מסתורי שלא ביקרתי בו). בזוויות המפגשים שבין השבילים, בכל זווית, היה פסל של הבודהא. כך, בכל פעם שעברת בשביל, היית פוגשת את הבודהא. זה כשלעצמו ממש מעולה, לפגוש את הבודהא בכל זווית בעולם. הבעיה הייתה שנתבענו לקוד לכל הבודהות. אני לא יכולתי שלא לחשוב "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". ולא יכולתי להשתחוות, כי "לא תעשה לך פסל או תמונה". שם זה החל, שפתאום מצאתי בתוכי זהות יהודית עמוקה שלא ידעתי על קיומה קודם לכן. זהות יהודית עמוקה, בחיי.

מנקודת מבט בודהיסטית, הרתיעה שלי מן הקידה לא הייתה אלא מכשול בדרך. יש רשימה של מכשולים. הבודהיסטים באופן כללי טובים ברשימות, הכול ממוספר. יש רשימה של שורשי סבל, רשימה של גורמי הארה, רשימה של צעדים (מה שנקרא האמת הרביעית), רשימה של תהליכים מנטליים, וגם רשימה של מכשולים. מכשולים הם מצבי נפש שמקשים את התרגול. עייפות, למשל, או מצד אחר, נטייה לספקנות יתרה. אני המצאתי מכשול חדש: הקידה שצריך לחוות לפני פסל הבודהא, "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", במיוחד אם הוא מופיע כ"פסל או תמונה".

ירושלים. צילום: דין אהרוני רולנד
ירושלים. צילום: דין אהרוני רולנד

חזרתי מיפן, ואז התפתח אצלי כאילו מאליו מנהג מוזר. המנהג היה, ועודנו, לרדת לכותל אחת לזמן מה; אחת לשלושה חודשים, נניח. פשוט גיליתי שהמדיטציה בכותל היא מיוחדת, ואם לדבר בלשון בני אדם, אפקטיבית באופן חריג. אפקטיבית אומר שעולים לי בראש דברים שלא עולים בדרך כלל, והדברים האלה הם רוחניים, כלומר, הם מעבר, מעבר. הם של אנשים דתיים מאוד. זה קורה אחרי המדיטציה. אני יושבת שם בשקט ומקשיבה, זאת המדיטציה. אני שומעת את ההמיה, המיית כל האנשים, המיית כל החיים. המיינד שלי מתיישב על מקומו, מתיישב ולא זז, כמו שכתוב בספרים של הבודהיסטים: המיינד במקום אחד, ואז הוא נפתח לגמרי, כאילו אין לו גבול. ומתוך נקודת המוצא הפתוחה השקטה אני מקשיבה, מקשיבה בלבד. אני לא חושבת, ואם אני חושבת לא מעניין אותי מה אני חושבת. זה כמו מקלחת, מקלחת למיינד. אחר כך הוא צלול, ואז אני חושבת, ואז המחשבות שלי הן מחשבות של אנשים דתיים מאוד.

לקחתי את דין אל הכותל. נראה היה שהיא מרגישה שם בנוח. הנחתי לה לעשות את שלה ועשיתי מה שאני עושה, עושה תמיד: קראתי את הטקסט של תהילים של יום רביעי, והקפדתי בקריאה. הקפדתי בקריאה כי ככה עושים כשמתרגלים מדיטציה: מקפידים על ריכוז עמוק כל העת בכל דבר שעושים. בעת החדשה המטופשת קוראים לזה mindfulness, כינוי מחונחן, מתקתק. הבודהיסטים קוראים לזה תשומת לב; לכל מילה, ומשפט ושורה ועמוד ופרק וכל הגוש הזה של תהילים ליום רביעי. תוך כדי הקריאה נולדות מחדש המילים שלא נמצאות בשום מקום אחר בעולם.

אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד
אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד

וַאֲנִי-בַ֭עַר וְלֹ֣א אֵדָ֑ע בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ, למשל. בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ: התנצלות רבת יופי על בורות, על גסות הלב. והבקשה: מַ֭הֵר יְקַדְּמ֣וּנוּ רַחֲמֶ֑יךָ כִּ֖י דַלּ֣וֹנוּ מְאֹֽד. דַלּ֣וֹנו: ידיעה השמורה לאנשים דתיים מאוד.

לפני שהחל הסדר יצאנו האיש הדתי מאוד ואני לעשן סיגריה. הוא נזיר. נזירים הם אנשים שגזרו על עצמם פרישות. הפרישות שגזרו על עצמם עשויה מטעמי חיסכון: אם אדם רוצה להשפיע אהבה על העולם מוטב לו שלא יעשה ילדים, שאז תתכנס כל האהבה שבלבו ותצא עליהם.

אני הדלה אמרתי שאני לא מבינה איך זה שהנוצרים חושבים שאלוהים הוא אדם. אני יהודייה, גדלתי כאן. אצלנו לא לומדים נצרות בשום מקום, זה לא חלק מההשכלה הישראלית. אז בתור אדם שחי בתרבות המערבית, יש לי חור גדול בלב ההשכלה, כי התרבות המערבית צמחה בחיק הנצרות והיא מתקיימת עד היום בהשראתה, המוכחשת או לא. תיאולוגיה באופן כללי זה לא חלק מהחינוך שלנו, בני העולם הנאור. יוצא שכל הידע שלנו יושב על אוויר; אנחנו ליברלים בלי שורשים, לא יהודיים, לא נוצריים, הכל באוויר, כאילו שזכויות האדם נולדו עם בריאת העולם, והעולם נברא במאה ה־19, בווינה, או בכל מקרה באירופה הנאורה, המתחלנת והולכת. עכשיו, בגלל כל הפחד הזה מהדתה, יש עוד פחות סיכויים שילמדו כאן היסטוריה של התיאולוגיה, כלומר, את ההיסטוריה של הרעיון האנושי העתיק בדבר קיומה של משמעות לא סובייקטיבית לחיים האנושיים.

זה נראה לי עבודה זרה, אמרתי לו, הרעיון של אלוהים שהוא אדם. "עבודה זרה" אמרתי, בעברית. הוא אמר, "העניין אינו בכך שהאדם הוא אל אלא בכך שהאל – האב – התגלם באדם". חשבתי על הדמיון בין הרעיון הזה לבין הרעיון הקבלי של הצמצום. מאחר שנתיישבה עליי דעתי הנכלמת באשר לאב ולבן, שאלתי מהי רוח הקודש. מעודי לא הבנתי מהי רוח הקודש. הוא אמר שבאופן כללי יש שני זרמים מובהקים בנצרות. ישנו הצד שעוסק בדיאלקטיקה של חטא ועונש. הצד של חטא ועונש, הוא אמר, עוסק בעבר, כי העונש בא אחרי החטא שכבר נחטא. מה שעוסק בעבר הוא פחות מעניין. וישנו צד אחר, הצד של deification. התנועה של deification היא רוח הקודש. רוח הקודש, הוא אמר, היא התנועה – תנועת הרוח – שבין האב לבן. אמרתי לו, בוודאי ניתן לאפיין את התנועה. התנועה היא של deification, שנה לי. Deification בעברית היא הַאֲלָהָה, כלומר, להפוך משהו לאלוהי. האב מאליה את הבן, זאת התנועה ביניהם. אחר כך, כשלחצתי עוד, הוא אמר, זאת תנועה של אהבה.

ישנו אם כן הצד של החטא ועונשו, וישנה התנועה של אהבה. הוא ישועי שחי במנזר בירושלים, האיש הדתי מאוד הזה; הישועים מתמחים באהבה. אמרתי לו, "כשאני מלמדת בודהיזם, אני מתקשה להבהיר לאנשים שאהבה איננה אמוציה, שלא מדובר ברגש אלא בעמדה". הוא אמר: "אכן, אהבה היא לא רגש. היא החלטה". היינו כחולמים.

אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד

עכשיו, אתה עומד לידו ומדבר איתו וכל רוח רעה סרה מעליך. רוח רעה אני אומרת, כי אני יש לי טינה נושנה, בגלל שאני דור שני ויש לי חשבון כבד עם אירופה. אבל היא סרה, הטינה, הרוח הרעה. זה מה שקורה ליד אנשים מאומנים, אנשים שמתאמנים ברצינות באימון של הלב, כלומר, אנשים דתיים מאוד, אלה שיודעים שאהבה היא החלטה.

זה היה ביום שישי, בליל הסדר. ביום רביעי שאחריו, חול המועד, ירדנו אל הכותל. היו עומסים כבדים, ברכב וברגל כאחד. דין אמרה, "לא ידעתי שעוד ישנה העלייה לרגל הזאת של שלושת הרגלים". היא אמרה "שלושת הרגלים". אני חשבתי, כמה אנשים בארץ עוד מבינים את הביטוי הזה, "שלושת הרגלים". בכל מקרה, אלה שמבינים ואלה שלא, כולם היו שם. נזירים ונזירות בשחור ובלבן, וערבים, וכל עם ישראל. מזיעים במרוקאית, בצרפתית, באנגלית, וחרדיות: החרדיות עם עגלה ושלושה קטנטנים מקובצים סביב העגלה, ואני כולי השתאות. הולכת מתייזעת בפאה שלראשה עם תינוק בעגלה ועוד שלושה קטנטנים כאילו כלום את כל הדרך אל הכותל. יש לזה היבטים מגדריים ללא ספק, כי היא זאת שתקועה עם הילדים, והוא שוכן בטוחות באיזה בית מדרש מוצל. אבל זה לא מרתיע אותן, והן, עם העגלה ועוד קטנים כאלה, שלוש ארבע, כיפות ופאות, כולם צועדים אל הכותל. אחר כך היא יושבת על כיסא פלסטיק לבן בחום הבוער של שתיים בצהרים בניסן ירושלמי בוהק וקוראת תהילים, וכל הקטנטנים מטפסים על העגלה ומעצבנים את התינוק אבל לא זזים ממנה. היא מחלקת להם הוראות וממשיכה לקרוא. זן חסון של נשים, תוצאה מרשימה של בעיה מגדרית חמורה.

אסתר פלד. צילום: דין אהרוני רולנד

אני יושבת לידה ומרגישה בבית. מה יש לי שאני מרגישה שם בבית, על כיסא פלסטיק לבן באמצע הרחבה לנשים בלבד בכותל המגדרי המגודר ומכל עברי אומרות שירה נשים שאילו פציתי את פי היו נבהלות לתפוס מרחק ממני? מאיזה חומר בדיוני עשויה השייכות המוזרה הזאת, שיושבת לה במיינד שלי בכותל, רק בכותל, לא בשום מקום אחר. אני שוקלת להגיד לדין, עשית את שלך, לכי לדרכך, אני נשארת כאן. קבעתי לי משכן על כיסא פלסטיק לבן, ליד איזו חרדית, לפנינו קיר מטפיזי משוער ומאחוריו צפונה היסטוריה תיאולוגית סתומה – אמנם ערש התרבות המערבית עם האדוני אלוהינו אחד שלה שלא מכבר התפורר בתודעה המפוכחת, המתהדרת בצחיחותה, של הפוסט מודרניזם – פרימיטיבית ושותתת דם. אני לא אומרת לה; אני נוחתת כבדה על אדמת ירושלים של מטה, חושבת על הדרך חזרה, קילומטרים ברגל בחום הצפוף ואחר כך באוטו פקקים. במדרגות הרחבות שמובילות אל הרובע המוסלמי, צופות אל הרחבה שזה עתה עזבנו, אני שואלת אותה, מה יש להם לכל האנשים האלה שבאים לכאן, מה יש להם בלב שהם באים, ודין אומרת, כנראה יש להם בלב אותו דבר, אותו דבר אצל כולם. יפה חמקה מן המלכודת המטפיזית שהנחתי לפניה בעורמה, אמרה את זה בלי להגיד לשווא.

אחרי ככלות הכל הזה אנחנו שבות אל שער יפו בדרך המוסלמית, במעלה דרך הייסורים. רציתי לעבור בכנסיית הקבר, בגלל האיש הדתי מאוד שפגשתי בליל הסדר הפרוע. שאלנו שומרים לשלום ירושלים, חפשנו עד שמצאנו אחד שאמר שבטוח לגמרי להלך שם. שני שוטרים חמושים הלכו לפנינו ונצמדנו אליהם to be on the safe side, ודין אמרה שיש לה ילדה, מה שגורם לה להסתייג מההרפתקה הנוצרית שזימנתי לנו. אז ויתרנו על הנצרות בגלל האסלאם, יש אומרים בלהט בגלל היהדות. צדק, צדק תרדוף. עלינו במעלה השוק המוסלמי העצוב, שמעטים המהלכים בו. יכולת לראות שאנשים מסתייגים זה מזה בגופם, שהאיברים דרוכים והצעד נחפז. השוק השמח, הצבעוני המחוצף הזה, שהלכתי בו מאות פעמים ומאות פעמים קניתי תבלינים ומפות וכיסויי כריות ועכשיו חרדה אני דבקה בשני שוטרים וסופרת שניות עד להבקעה אל שער יפו. דין אמרה, "אפשר לחתוך את האוויר בסכין" ושתינו חשבנו על סכין ממשי שיחתוך גוף ממשי. תיאולוגיה מוסלמית לומדים בישראל רק אלה שהולכים למודיעין, ושם לא לומדים על הסופים, שהם הצד של האהבה באסלאם. אסלאם, בכלל; שלום.