בבאר שבע גיליתי את סוד הקסם האמיתי של תל אביב

גיא פרחי ניסה להתאים את הציפיות שלו מבאר שבע למציאות ועדיין יצא קצת מתנשא. לפחות יש לו עכשיו תוכנית לפנסיה

באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד
באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד
11 באפריל 2018

משימת ההסתערבות שרדה את ההליכה החפוזה מתחנת הרכבת אל האוטובוס. היה די בהשתהות מיותרת למול מכונת התשלום כדי לעורר את חשדנותו של הנהג ("אתה לא מתושבי באר שבע?", שאל במליצה המאפיינת את המסתגלים לעברית כשפה שנייה). כבר תקופה שבבאר שבע לא מטרידים את הנהג בזוטות התשלום ובטומאה הבזויה של הכסף, המבקיעה את הטוהר השלם של הנהיגה. ואילו טוהרה של הנהיגה יהפוך מעתה לדימוי המגלם בתוכו את הרוח הבאר השבעית בשלמותה: ההזדהות המוחלטת עם המכונה, ההפיכה לגוף ממוכן הזורם עם שטף הקיום הבורגני המנוכה מכל גילויי סיאוב ותועבה. מתקרית זו ואילך עלילות באר שבע לא יוכלו עוד לגולל את סיפור הבאת הקדמה התל אביבית לעיר המחוז שבדרום, אלא יאששו את סיוטו של כל אנתרופולוג הנגוע באוריינטליזם מודרני. באר שבע תהפוך מודל לקיום מפוכח, לא נחשל ולא אידיאלי, שכל החסר להשלימו הם האנשים המדירים ממנה את רגליהם מחמת התנשאות שמעולם לא הוצדקה במבחן מעשי.

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים

נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון 

מי שהתנסה בו עד כה, כמדומני, כשל להבין שאין להגיע לבאר שבע מתוך נקודת מבט תל אביבית, המשחרת אחר התקהלויות, מרכזים ונקודות רתיחה שמתוכן מתלבים אירועים. "מרכז" באר שבע מופרט לתוך ריכוזים של מזללות אוכל מהיר (שמן להחריד וללא אלטרנטיבות לשומרי משקל) ואילו אזור הסטודנטים – רחוב רינגלבלום ששמו הוזכר בפיו של כל מקומי – אינו אלא מתחם שכונתי חיוור הכולל פלאפל, המבורגרייה, סושייה ומסעדה הודית, מהסוג שבתל אביב ניתן למצוא רק מעברו השני של הירקון. בקטגוריית ה"ברים מגניבים" ניצב כמעט לבדו עשן הזמן, שבו מנגנת לעת ערב שלישיית סקסופוניסטים את פסקול במת הקוף של אינדינגב.

גיא פרחי. צילום: דין אהרוני רולנד
גיא פרחי. צילום: דין אהרוני רולנד

כך הופכת נקודת המבט התל אביבית לנגיף ממכר של ממש, שההתנקות ממנו כרוכה בתענית רצופה קשיי גמילה. השלב הראשון מצריך הכרה בכשל לוגי בסיסי: תל אביב איננה סך כל בתי התרבות, האוכל והבילוי שבה, כשם שהחיים אינם מסתכמים בצפייה בקולנוע ובישיבה במסעדות. הערך המוסף התל אביבי הוא אותה הבטחה חמקמקה שמשהו עתיד לקרות. בינינו חיים אנשים שאינם מכורים לאלכוהול אלא לברים; לא לסמים אלא למסיבות. מבוקשם הוא לשלול את היתכנותו של ערב סתמי בבית ללא תוכן שיסיח את הדעת מריקנותו ההווה של הקיום. אך הטרגדיה נעוצה בכך ששום דבר אף פעם לא קורה. המייחלים להרפתקאות רומנטיות הולכים לישון לבד, והבליינים טומנים את פרצופם בארוחת מק רויאל בשעת בוקר מאוחרת ולאחר שכלה השפעת הסמים. הציפייה לאירוע היא נגיף כרוני המתיש את הגוף ואת הנפש בנסתר מן העין, כמו אמבה השואבת את הכוח ממערכת העיכול מבלי שאובחנה כהלכה.

באר שבע, מנגד, היא ארצם של המתנזרים מן ההבטחה. לתושביה חוסן רוחני הממקם אותם מעבר לציפייה ולאכזבה – אפילו מעבר להבטחה הרומנטית של המדבר או של ערים קדושות וחוות אקולוגיות הטומנות בחובן אפשרות לגזור קופון היפי על השהייה בהן. באר שבע היא אין מוחלט. עיר ותו לא.

שכונת י"א הפרברית, היכן שמשכירה פנסיונרית בשם רחל חדר פינתי לתיירים מזדמנים, היא דוגמה מייצגת. מדובר בשכונת מעמד ביניים השוכנת על רקע מדברי ושזורה בבתים פרטיים של בורגנות ישראלית חדשה, עלותם לא עולה בהרבה על מיליון ש"ח. בדרכי לכניסה הנפרדת, בשעת בוקר, צהריים או ערב, תהיה רחל שרועה על ספה בחיקה של ערמת עיתונים ומגזינים בנושאים משתנים. לעתים תשוחח ברוסית מהולה בעברית עם השכנה שמעבר לגדר. היא לא מגלה את עצמה מחדש, לא לוקחת חלק בפרויקט קהילתי מהפכני ולא מעלה תמונות של סתלבט בפייסבוק. יש לה רכב, אך הוא לא בשימוש. עושה רושם שהיא נהנית מהחיים.

באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד
באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד

נוף לאגם המלאכותי

בשכונה מרכז מסחרי הכולל סופרמרקט, סופר־פארם, מאפייה ופלאפל בינוני ("כל מה שאתה צריך", לדברי רחל). יש גם מתקני כושר לרווחת הציבור ופארק גדול עם אגם. עד השעה 22:00 אפשר לקחת את קו 18 לעיר העתיקה כדי לאכול חומוס בבית הפול או לשתות בירה בעשן הזמן. בלילה, בהינתן שתהיה מונית ב־Gett, אפשר יהיה לשוב לשכונה תמורת 50 ש"ח. כך או כך אין טעם לשהות באותו "מרכז" בלתי קיים, ולא ניתן לנדוד בין מקומות הבילוי בנוסח מתחם בית הכנסת הגדול. מוקדי הבילוי הם נקודות מבודדות הפזורות על פני שממה מוחלטת, וכל מסיבה נראית כאילו נדרשתם להחליף ביצה כדי לגלות את מיקומה.

רחובות העיר ריקים. רק הקאנטרי קלאב, הנמצא מרחק הליכה מביתה של רחל, הומה אדם. זה מקום בילוי מרכזי למבוגרים וילדים כאחד (בני גילי הביניים מרוכזים במגרשי הכדורגל הסינתטיים שצמודים אליו). הבריכה המקורה מתפקעת מהדי הצעקות של הילדים הפוחזים, ואילו המבוגרים נאחזים במסלולי שחייה בממוצע של ארבעה שחיינים למסלול (השחייה בסגנון גב קשה למי שטרם התמקצע בשמירה על קו ישר). במלתחות הגברים מתכנס פרלמנט בישיבה על כיסאות כתר המסודרים דרך קבע במעגל. בהשתלחות הומואירוטית זו מייתרים את הגברים את הישיבה המסורתית בפאב השכונתי. אין צורך לספוג את אפו המעוקם של ברמן חמדני כאשר אפשר לדון בענייני הדיומא ממש כאן, על הדרך, לצד שקי האשכים הנמתחים כמבקשים לשקת לרצפה הבקטריאלית.

באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד
באר שבע. צילום: דין אהרוני רולנד

בלילות נקפו חבלי הגמילה עד כאב. קשה היה להסתפק בנוף הניבט מחלון ביתה של רחל, הצופה אל האגם המלאכותי שבפארק הילדים. בלילה האחרון תגברה הבדידות את השתייה, וכשחזרתי ממסיבה במחסן7 נשענתי בגמלוניות על החלון עד שניתק הווילון ממקומו. רחל לא כעסה על כך בבוקר. היא קראה "בלייזר" בפרצוף זן אופייני, כאילו למילים שעל הדף אין משמעות החורגת מחקיקתן הסתומה בזמן החולף. הייתי מוכן להגר לבאר שבע תחת הדרכתה הרוחנית הצמודה. בהיעדר מסגרת דומה, אני דוחה את האתגר לגיל השלישי.