גדרה היא המקום שבו בתי אבות הופכים למלונות בוטיק

"מה את יודעת על גדרה?"
אני עושה משאל רחוב וזו התשובה הראשונה שאני מקבלת: "גדרה זו מושבה, אני לא זוכרת בדיוק, יש שם את הרחוב הנחמד הזה עם כל ה… יש שם רחובות של אנשי ביטחון, לא?"
עוד ניסיון: "לא יודע כלום. עיר? מעיינות?"
ועוד אחד: "היו שם ביל"ויים, נכון? וזה קשור איכשהו לאיזו מלחמה, אבל אני לא זוכר איזו". והתשובה הטובה ביותר: "זה לא הסוף של המשפט 'מחדרה עד גדרה'?".

אני יודעת על גדרה קצת יותר כי שם בילתה רחל המשוררת את ימיה האחרונים, וכשכתבתי עליה ספר נסעתי לבדוק איפה זה היה, אבל למעשה הייתי שם עוד לפני כן, כשלמדתי בבית הספר החקלאי כנות ובלילות היינו גונבים סוסים מהאורווה במטרה להגיע לירושלים ונעצרים בגדרה. אני מניחה שבאותן רכיבות לילה עברנו גם על פני המקום שבו שכבה רחל וגססה, אבל לא ראינו אותו כי רצינו לדהור, לא לעצור ולא להסתכל על מבראה של חולי ריאה.

את הדרך הישנה אני מכירה היטב: עוברים כפר קטן מימין שקוראים לו מראר ועוד כפר משמאל שקוראים לו קטרה. אחר כך צריך לחצות את ואדי אל סראר ולהמשיך לרחוב הרצל, משם אפשר כבר לראות בית עם גג אדום, עץ תות ודקל, גדר אבן וילד רוכב על חמור. אני אמנם נוסעת מתל אביב לגדרה בכביש 40 ומשמאלי אין עכשיו כפרים וגם לא מימיני, אבל שום דבר לא מפריע לי להסתכל היטב ולראות את ואדי אל סראר, את מראר וגם את קטרה. כי הייתי שם כשכתבתי על רחל ואינספור פעמים שחזרתי את הדרך האחרונה שעשתה; בהתחלה מתל אביב לגדרה כדי להתרפא שם, ואחר כך מגדרה לתל אביב, לבית החולים הדסה, כדי למות שם. כך שאת הרחובות שהובילו אותה אל מבראת ביל"ו בגדרה אני מכירה בעל פה וגם את המבראה עצמה אני יכולה לתאר בקלות: מי שמסתכל קדימה רואה ביתנים קטנים בתוך גן פרחים וירק, מוקף עצי ברוש ונראה כמו כפר קטן. אבל מי שמעדיף לא להסתכל על המקום הזה, יפה ככל שיהיה ולהביט לכיוון מזרח, יראה מפל של חרציות ופרגים גולש מהגבעה אל עמק של כרמים. 30 אלף גפנים נטעו כאן תשעת המתיישבים הראשונים שבנו שישה צריפים מצד אחד של הרחוב, שלושה צריפים בצד השני ובמרכז בית כנסת. ובמרחק, אם מתאמצים, רואים גם הרים כחולים. אפשר גם להביט מערבה ולנחש את הים בקצה המישור. כל כיוון טוב. רק לא להיכנס לביתן הראשי כדי לפגוש את המנהל בן גפן, לקבל מיטה, לסדר את הבגדים והחפצים בכוננית ולשכב ולחכות.

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים
נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון 

2

רחל מתה באביב, בדיוק בעונה שבה אני מגיעה לשם עכשיו, כך שהיא ראתה את אותן חרציות על הגבעה ואת אותם פרגים. במקום שבו הייתה המבראה יש היום שכונה מוקפת חומות ושערים נעולים ועל השערים שלטים. משפחת הררי, משפחת כץ. בין רחוב בראודה ורחוב דוכיפת אפשר לפנות שמאלה ולהגיע לשכונה חדשה, בתים מוקפים חומות, גן ילדים, כמה דגלים מעבר לגדר. משפחת רוזנפלד מוכרת בית ויש גם מספר טלפון. אילו הייתי מצליחה להיכנס בשער הנעול של משפחת הררי ברחוב אם כל חי 8, הייתי יכולה לראות מהמרפסת את כל השכונה החדשה עד לאופק. את בית הספר פינס, את רחוב בן גפן, ומעבר למתנ"ס גם את שיחי הצבר, שרידים של טראסות וקצת אורנים, השאריות של הכפר קטרה.

מקום טוב למות בו

אבל כל זה רק על פני השטח. אם חופרים מתחת לבתים החדשים ולחצרות ולגדרות, מתחת לאישה שמטיילת עכשיו עם עגלה ומתחת לכלב שלה, שעכשיו מחפש מקום מתאים כדי להשתין, אפשר לראות את מה שראתה רחל מהמרפסת של המבראה כשישבה שם עם האורחים שבאו לבקר אותה, זלמן שז"ר וברכה חבס. הם דיברו על ההתיישבות החדשה בגוש נוריס ועל שביתת המורים, והיא ידעה שימיה ספורים והשתעלה ורצתה לקרוא לאחות, וכשזלמן סיפר משהו על פרדס בכפר יחזקאל היא קטעה אותו ואמרה: "אני רוצה לחזור הביתה. אני לא יכולה להישאר פה יותר". ואחר כך הם נפרדו ממנה.

כמה ימים לאחר מכן הובילו אותה בכרכרה לבית חולים הדסה, ושם הכניסו אותה לחדר מלא גוססים, האחות התורנית ניגשה אליה כדי להזריק לה משהו, והיא אמרה: "לא צריך, אני רוצה להחיש". בבוקר, אחרי שהתחלפו המשמרות, נכנסה האחות האחראית לחדר ומצאה אותה מתה. ככה. לבד (הציטוטים החופשיים לקוחים מהספר "ים ביני לבינך").

ד"ר בן גפן ידע מי היא רחל, הוא זה שקיבל אותה כשהגיעה למבראה שאותה הקים וגם ניהל. הוא ידע שמחלתה חשוכת מרפא אבל גם המחלה הזאת וגם המחלות של אחרים שבאו להתרפא אצלו לא ריפו את ידיו ולא החלישו את אמונתו המוחלטת בכך שגדרה עומדת להפוך לבירת מרפא עולמית, עיר שאליה יעלו לרגל מכל העולם כדי להתרפא ממחלות ריאה. לא לשווייצריה, לא לדאבוס, אפילו לא להר הקסמים, רק לגדרה. ואולי לפני שרחל מתה, אולי לאחר מכן, הוא כתב חוברת ובה נימק באופן משכנע ביותר מדוע. מה יש בגדרה שאין במקומות אחרים: "השמש בחורף אצלנו חזקה פי ארבעה מאשר באירופה, והקרניים האולטרה סגוליות מחטאות כאן את האוויר פי שלושה מאשר בשווייץ, ולכן האוויר טהור יותר מכל מיני אלרגנים, חיידקים ובקטריות המשפיעים על חולי הריאות. אין כאן ערפל כמו בערים הקרובות לים, והאדמה החולית של גבעות גדרה אינה שומרת לחות". והוא לא הסתפק בחוברת, הוא פרסם מאמרים בכתבי עת בארץ ובעולם, וגם ספר בשם "התינוק הבריא והחולה" וגם ססמאות שאותן הפיץ בכל אמצעי התקשורת של התקופה – עיתונים, שיחות בעל פה ומכתבים, למשל "אוירא דגדרה מבריא" או "איפה האוויר טוב יותר לבריאות, בגדרה או בשווייץ?".

וזה הצליח. למקום הגיעו יזמים ומשקיעים, נבנו עוד בתי חולים, המושבה התמלאה רופאים ידועי שם מהארץ ומהעולם ובעקבותיהם באו גם חולים ומתרפאים ומבריאים. ליד מבראת ביל"ו הוקמה שכונת נופש לבני משפחותיהם של החולים, מסביב הוקמו שכונות נוספות, הוקם גם בית מרגוע למורה ולסופר "שנועד לכל עייף וייגע" ועוד בית חולים לחולי שחפת. העיר התפתחה והתרחבה מזרחה, דרומה וצפונה. גדרה אכן הפכה לבירת מחלות הריאה.

ואז הכל השתנה. בשנת 1946 התגלתה התרופה נגד השחפת, הסטרפטומיצין, מספר החולים פחת והענף הכי משגשג במושבה, יותר מהחקלאות, יותר מכל ענף אחר, היה בסכנת הכחדה.

אבל גדרה לא ויתרה. אמנם כמות חולי השחפת הלכה והתמעטה אבל כמות האנשים שחייהם הוארכו הלכה וגדלה. היא שינתה מסלול ולאט לאט הפכו בתי החולים לחולי ריאה לבתי אבות, מרכזים גריאטריים, מקומות לתשושי גוף ותשושי נפש ומחלקות סיעודיות. המושבה המשיכה לפרוח – עם שכונות חדשות, גנים, מרכזי קניות, צעירים שבאו לתמוך בהוריהם, הורים שבחרו לחיות באוויר הצלול וזקנים שהגיעו לגדרה כדי למות בה.

והנה הסכנה מתקרבת גם אל הענף הזה, הפעם בגלל העובדים והעובדות הזרים שמאפשרים לאנשים להזדקן בבית ולא להזדקק למחלקות סיעודיות. הזקנים שהגיעו לגדרה רופאו ושוקמו וחזרו לבתיהם, ומספר אלה שבאו למות במקום הלך ופחת.

מלון בוטיק במקום בית חולים

אבל שוב גדרה לא מוותרת. בתי החולים התארגנו מחדש, שינו את חזיתם ואת תפקידם והפכו עכשיו בחלקם לבתי מלון. את זה אפשר לראות היטב כשיושבים בגן לוינסון, מול בניין גדול ומפואר ועליו שלט: "ליר – מלון בוטיק". נעה שרמן־גולדפינגר, מורת דרך ומייסדת מיזם חכמת ארץ, ליוותה אותי לשם והיא שנותנת לי סקירה קצרה. מתברר שאת הבית הזה בנה ד"ר וייזל והפך אותו לבית חולים למחלות אלרגיות וכרוניות ואחר כך לבית חולים לחולי שחפת. כשחוסלה השחפת נסגר בית החולים ומאוחר יותר הפך לבית אבות לקשישים הזקוקים לסיעוד. והנה היום, אל מול עינינו, הוא קם לתחייה מחדש בדמות מלון בוטיק.

ועדיין האיומים הרודפים את גדרה לא נעלמו. עכשיו הם מכוונים אל האוויר הצח. בגלל הנמל ואזורי התעשייה באשדוד, בגלל תחנת הכוח ועליית הלחות של האדמה, בגלל ענני עשן גופריתי וריכוזי מזהמים אחרים, האוויר של גדרה חדל להיות כל כך נקי. אבל גדרה הרי לא תוותר, היא עדיין מתנשאת 80 מטר מעל מישור החוף ובכוחה להתגבר על כל פגעי הסביבה. בזה מאמינים התושבים שדיברתי איתם. הם מכיר היטב את העבר של העיר – הביל"ויים שבאו הנה בסוף המאה ה־19, העלייה התימנית שהגיעה לכאן בתחילת המאה ה־20, האתיופים שהתיישבו במקום מאוחר יותר, ניצולי השואה ששוכנו בביתני המבריאים – כולם חיים היום זה לצד זה, מזרחים ואשכנזים, דתיים וחילונים.

הם גאים לא רק בעברה של גדרה אלא גם בעתידה, וזהו העתיד שעליו אחד מהם סיפר לי: לפני 40 שנה באו מחברת לפידות, חפרו במרכז המושבה, חיפשו נפט, הגיעו לשכבה של מים חמים ואז הבינו שיש כאן פוטנציאל גדול למרחצאות ומעיינות מים. אולי זה רק סיפור, אולי שמועה, אבל הם מאמינים בזה וגם אני. "תהיה תחנת רכבת, המושבה הולכת ומתרחבת, משפצים את הרחובות הישנים", ויהיו גם מעיינות חמים. גדרה שהייתה עיר של אוויר מרפא תהיה עיר של מי מרפא ושוב יעלו אליה לרגל מהארץ ומהעולם.

בגן שליד אחד מבתי האבות יושבים כמה מדיירי המקום ומעלים זיכרונות קטועים. יש שם אישה שהגיעה מרוסיה ויש אישה שעלתה מתימן ומישהו שפגש את אחיו האובד וגם ניצול שואה. הזיכרונות שונים וגם קטועים ולא מדויקים, ובכל זאת הכל מתקשר:
"הקוזקים היו באים, איזה דברים! היו חותכים בסכינים את היהודים", אומרת סלבה.
ולתוך הקול שלה נכנס קולה של שושנה, שעדיין שומרת היטב על המבטא התימני שלה: "הם הבטיחו 'אנחנו נחזיר לך אותו'. לא דובים ולא יער, כלום".
והגבר שבצד מתערב: "גם אני זוכר את אח שלי, חיבקתי אותו, הרגשתי שאין לי דם. לא ראיתי אותו שנים".
אבל שושנה ממשיכה: "ב־1949 באנו והיה לי את הבן הבכור שלי ועכשיו אין לי. לקחתם לי את הבן שלי, איפה הוא?".

השמש של גדרה עומדת לשקוע, הדיירים קמים וחוזרים לבית המוגן שלהם. הם הולכים לאט, תומכים אחד בשני. הזיכרונות שלהם יישכחו עוד מעט. העבר שלהם הולך ונמוג אבל נשאר להם ההווה והעתיד, קצר ככל שיהיה. "טוב לך כאן? את לא מתגעגעת הביתה?", אני שואלת את רינה שנשארה לשבת לידי, מחכה למטפלת שתבוא לקחת אותה. היא לא מתגעגעת הביתה, כי "בבית אין אנרגיות. אימא כבר הלכה למקום של הצוואה שלה ולא מתקשרת יותר. וכאן יש אנרגיות. כאן זה מקום של אנרגיות מאוד חזקות".

והיא צודקת. גם כשהאוויר הטהור יתנדף לגמרי מהעיר הזאת, האנרגיות החזקות שלה תישארנה לתמיד, וזה בטוח.