דוקו מלחמה

הפקת האירוויזיון תפגע בתקציבים, הערוצים מחפשים דברים קלילים והרגולטור לא מתערב. חרף הישגיו, הקולנוע הדוקומנטרי בישראל נמצא במאבק על חייו

דוקו מלחמה (Shutterstock)
דוקו מלחמה (Shutterstock)
28 בפברואר 2019

ב-29.11.2018 התפרסמה כתבה בעיתון שאתם קוראים, כותרתה "תעודת הצטיינות: הדוקו הישראלי הוא הדבר הכי חם על המסך כרגע". על קצה המזלג: 'טהורה לעד' זכה באמי, 'יונתן אגסי הציל את חיי' הביא לקולנוע מעל 45,000 צופים, 'סאלח פה זה ארץ ישראל' זכה לרייטינג יפה ועורר שיח ציבורי, בימים אלו משודרת הסדרה "יומני קירשנבאום״ אשר זוכה לתגובות נלהבות, וכל זה רק מהשנה החולפת דוגמאות שמוכיחות שהדוקו חי, בועט ורלוונטי מתמיד.

אבל מה זה בעצם להיות יוצר דוקו בארץ ישראל? מלחמה יום יומית. בישראל של 2019, למרות שפע הערוצים וגופי שידור, מקומו של הדוקו אינו מובטח. אנחנו מוצאים את עצמנו עומדים אל מול קיצוצים בתקציב הקולנוע, מול מנהלי ערוצים שמחפשים לראות תוכן "סקסי", כזה שקל למכור ולשווק ולא כזה שמאתגר, שחושף תרבויות ומגוון רחב של סיפורים מכל הארץ.

גם מנהלי ערוצי הדוקו בתורם מתמודדים עם שוק פרוץ, עם זכייניות סלולר שמשדרות טלויזיה אבל לא באמת מייצרות אותה – וכך הן פשוט לא מחויבות לרגולטור וליצירת תוכן מקורי. ובכל זאת, איך ניתן להסביר שלמרות התקציבים הנמוכים אנחנו עדיין כאן יוצרים ונלחמים? כי אנחנו, בניגוד לשבעי הרייטינג, רגילים לשאריות. אנחנו רגילים להילחם על תקציב, להילחם על מחיה, להילחם על לגיטימיות, להילחם על הסיפור שלנו.

קולנוע דוקומנטרי במיטבו מאפשר מבט על החברה, שיקוף וביקורת שלה ולכן הוא אינטרס של כולנו. הפקת האירוויזיון עולה עשרות מיליוני שקלים, שירדו בשנים הקרובות מתקציבי הדוקומנטרי, כלומר עבור ערב אחד של שידור כולנו נשלם את המחיר בשנים הקרובות.

ממש בקרוב אנחנו הולכים לבחירות. אני פונה לשר או שרת התרבות הבאים: יש לכם הזדמנות לשנות את הנרטיב, לעשות הפיכה לא פוליטית אלא יצירתי. יש מקום לקול ולסיפור של כולם, והגיוון רק הופך אותנו לטובים יותר. זה, ככלות הכל, מקומו של הדוקו – להאיר אור על כולם בלי שיקולים זרים.

הכותבת היא חברת הנהלת הפורום התיעודי בישראל