רכות

זה התגנב אליי בישיבה סתמית של יום שלישי. קולגה התלוננה על דיכאון עונתי, ואני גערתי בה שהיא לא עושה מספיק ספורט, אז איך בדיוק היא תהיה מאושרת. לפתע זה הכה בי: נעשיתי אחת מצדקניות ה־wellness. אחת מאותן מטיפניות שחושבות שכולם צריכים קודם כל לעשות את הכישופים ולקחת את תוספי התזונה שהיא לוקחת, אחר כך נדבר.

ובאמת, מה מאפיין את 2018 הגוועת יותר מאשר צדקנות איומה. כל אחד רוצה למכור איזו תפיסת עולם עלק אחרת. אם אתם לא מתנגדי חיסונים, אתם טבעונים, ואם אתם לא טבעונים, אתם עושים מיינדפולנס כל בוקר וזה שיפר את היחסים שלכם עם אבא פלאים, או שאתם לא אותו בן אדם מאז האיוואסקה, או שאתם רצים חמש פעמים בשבוע אבל עם הדספייס באוזניות. אולי נהייתי גווינת פאלטרו, אבל אני לא לבד. גם אתם. הצדקנות היא לא רק צו השעה, אלא גם מוטציה של הסגברה ישראלית. אין הבדל בין לשלוח אדם מדוכא לרוץ לבין להגיד "לא, מה פתאום הכל כלול באנטליה? אתה חייב לנסוע לבאקו".

אבל יש לזה עוד צד. הוולנס הצדקני הוא הדובדבן בקצפת המגה טרנד של העידן הנוכחי, שהוגדר ממש בעיתון זה, אי שם בתחילת העשור, כעידן המיתוג העצמי. אלא שכבר רואים את רולר הקרדיטים של העשור הזה רץ, ולא נותר אלא להספיד את המיתוג העצמי עם מילים שאמר אחראי משמרת למלצר בנוכחותי השנה, ועל הדרך צילק אותי לנצח: "אני צריך אותך רפוי אחי, תבוא רפוי".

תרפו שנייה. אנחנו לא חכמים כל כך, לא צודקים כל כך ולא פיצחנו משהו לגבי החיים שטרם פוצח. כולנו כולה דגים במערבולת שמנסים לפענח מה הם מים. לבוא רפוי, אחי, עלול לעורר בנו מחשבות מהצד המיטתי, אבל באנו לדבר על הנשמה. בואו נסתכל על השנה המתקרבת – בעוד כמה שבועות יהיו בחירות, ואתם יודעים מה יקרה: זאת תהיה סערה של התרגשות וחרדה, ריבים שורפים עם קולגות וקרובי משפחה. דוח האו"ם על האקלים וגם ההיגיון הצרוף אומרים שיהיו כמה אסונות טבע גדולים ממש בחודשים הבאים. בערך ביוני יתחיל המירוץ הנשיאותי בארצות הברית להתגלגל ותועפות של שנאה ישפריצו ממנו לכל הכיוונים. לא משנה מה המזל שלכם, המותג שלכם יהיה בסכנה, הסטורי שלכם ישדר דאונריות, שלא לומר הייטריות, תרגישו לא טוב, ושום ניקוי קמבו בעולם לא יושיע אתכם.

מול המתקפה הזאת על המותג העצמי לא מספיק לדעת שרצפת האגן במקום ושהתודעה נקיה ומבהיקה ממדיטציה עד שאפשר לאכול ממנה נשנושים טבעוניים ללא גלוטן. מיצינו את בי דה בסט סלף יו קן בי. חאלס. לא עוד מאבק ללא פשרות לשיפור עצמי, תוך צקצוק על הסביבה. כדי לשרוד, לא פחות, אנחנו חייבים לחבק את הרכות. לשהות בכל השדה הסמנטי שלה – מנדיבות ועד נועם.

האנושות ניצבת בפני כמה מהאתגרים הגדולים שחווינו מאז ירדנו מהעצים. הישראלים צועדים לכמה מרגעי המשבר הקשים ביותר מאז ירדנו מאלטלנה. הגיע השעה לפנות לרכות. חייבים. זאת השנה לתת לגבולות שלנו לנוע, בעדינות. לא לוותר עליהם, רק להביט בהם. מכאן ואילך אין קידום עצמי. אין מנוס אלא להקפיד להיות רכים – כלפי אוכלי בשר, אוכלי גלוטן, עצלנים או סתם אנשים עם דעות רחוקות עד מאוד משלנו. לחפש את עמק השווה, הרחוק מאוד מהמקום שבו אנו צודקים, שבו, כזכור, לא יפרחו לעולם פרחים באביב.

אני צריכה אתכם רכים, אחים שלי. תבואו רכים.

הכותבת היא עיתונאית בחטיבת הדיגיטל של כאן ומגישת ההסכת "חיות כיס"