יובל דיסקין, באמת?

קולות גיל וצהלה יצאו השבוע מכיוון קברו של "מחנה השלום": מסתבר שיובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, הזכיר את המילים "פלסטינים" ו"פתרון מדיני" בכנס של יוזמת ז'נבה. מיד הוכתר דיסקין כנסיך המחנה החדש, התקווה הטרייה של מפלגת העבודה, קדימה והתנועה, ראש ממשלה בפוטנציה ומועמד בפועל לפרס נובל לשלום. דיסקין הדיח משם את גבי אשכנזי, שאמור היה לחלץ את המערך ולהביס את ביבי, עד שהתברר שהבוץ שנדבק אליו הוא לא ממסע אלונקות, אלא מהתככים הבלתי נגמרים של פרשת הרפז.

מה יש לשמאל-מרכז עם הגנרלים האלו? אם היה משהו טוב באהוד ברק, זה שלרגע נדמה היה שהוא גמל אותנו לנצח מכוכבים במדים. והנה, לא חלפה לה שנה מאז שד"ר סטריינג'לאב שלנו הסתגר במגדלי גינדי, ושוב נפתח המכרז. תנאי הסף: שנאה לביבי וניסיון מוכח בחיסול ערבים.

ראיתי את דיסקין מדבר כמה פעמים. הוא נראה לי כמו כל הקצינים הבכירים – מתנסח בצה"לית שוטפת ומנפק אמירות בנאליות שמתקבלות משום מה בהתפעלות יוצאת דופן. תסלחו לי, אני לא נופל מהכיסא כשראש השב"כ אומר שהכיבוש מייצר שנאה וטרור, ושהוא יביא למדינה דו-לאומית.

אני מכיר כמה אנשים שהבינו את זה די מהר בעצמם, חלקם אפילו בלי לצאת מהבית. אומרים גם שדיסקין היה ראש שב"כ מצוין, ושאשכנזי שיקם את צה"ל. שיהיה. אני דווקא זוכר ששניהם יצאו למרדף אחרי ענת קם ואורי בלאו, בעקבות כתבה שבה התברר שצה"ל כנראה מפר את הוראות בג"צ. אני לא בטוח שאלו מי שהייתי רוצה לראות בראש "המחנה הנאור".

ואפילו אם נגיד שכל אלו הן התייפיפויות של יפי נפש כמוני, אני עדיין לא מבין את המשיכה הגדולה לגנרלים. איפה כתוב שקריירה צבאית היא הכנה טובה לפוליטיקה או למדינאות? ההיסטוריה הישראלית מוכיחה דווקא את ההפך. מי שהחזיקו הכי הרבה בשלטון היו אזרחים גמורים – יצחק שמיר, נתניהו, בן גוריון. הקדנציה הראשונה של רבין היתה אסון, ורק אחרי עשרים שנה, כשהוא כבר הפך פוליטיקאי מקצועי, יצא ממנו ראש ממשלה טוב. על ברק עדיף שלא נדבר.

וחוץ מזה, כבר יש לנו ראש שב"כ שמאמין בשלום. כבוד שר המדע יעקב פרי דיבר יפה מאוד ב"שומרי הסף", והיה חבר בכל מיני יוזמות לטובת שתי המדינות. אבל מאז הישבן שלו נדבק לכורסת השר – אי שם בין אורי אריאל לנפתלי בנט – והניתוח שיחלץ אותו ממנה מסובך הרבה יותר מפינוי בית אל.

הכי מעצבנים הם אלו שחושבים ש"לנו" כל המיליטריזם הזה לא מזיז, "אבל העם אוהב את זה". זו מסוג ההתנשאויות הקטנות של השבט הלבן שממאיסות אותו על כולם, וגם אין לה שום ביסוס היסטורי. פלאפלים מעולם לא היו תנאי לראשות המפלגה בימין, אבל איך שאיזה גנרל דופק על הדלת של מחנה השלום, מיד משדרגים אותו ללשכת יושב הראש. ואחר כך מתפלאים שאף אחד לא לוקח אותנו ברצינות. אז דיסקין גילה את הכיבוש? מברוק. תבוא לכמה הפגנות, אחר כך נדבר.