סיוט הפרוורים: מה הקטע של אזורי חן?

איזה מין מקום זה "אזורי חן"? האם יש שם אנשים שאינם בתוך קופסת פח או בטון? האם "רימון" ו-"תאנה" הם שמות לגיטימיים לבניינים? חזרנו בלי תשובות בכלל

הגוש הגדול. צילום: "אורי", ויקישיתוף
הגוש הגדול. צילום: "אורי", ויקישיתוף
11 בינואר 2018

מרכזי הערים הגדולות חולקים את אותם רחובות משועתקים (הרצל, גורדון, בן גוריון), לכולם אותו ריח ואותה פרטיטורת צלילים, שעליה מנצחת קריינות הרפאים הבוקעת מכלי התחבורה הציבורית החורשים אותם שתי וערב. אך ככל שאדם מרחיק אל האידיליה הפרברית, כך הופכים שמות הרחובות והמבנים לחתומים וממורקים יותר, כך הם מצליחים לנער את עצמם מפוליטיקת ההנצחה ונותרים חפים מכל יומרה אידיאולוגית. עבור העירוניים מצטייר הדבר
כאסקפיזם בורגני טהור, כמשאלתם הכוזבת של עשירים הסבורים שאם יקיפו עצמם באידיאלים השאולים מעולם הבוטניקה יצליחו לחמוק מחיבוק הדוב המיוזע של העממיות הישראלית. מדובר בעמדה צרה ומעוותת, אך בה בעת גם טיפוסית כל כך ומעוררת רחמים. אין לראות בה דבר מעבר לנחמתם החיוורת של המפסידים, מהתגרות הנגד של הילד הדחוי המתקנא במושא הלעג לפעמים עד כדי בכי.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
נווה שרת: כל מה שצריך לדעת
הגוש הגדול: כל מה שצריך לדעת
כוכב הצפון: כל מה שצריך לדעת

מה כבר ניתן לצפות מבני אדם שמעולם לא התמזל מזלם לגמוע את ניחוחה המדהים באמת של המדשאה הנפרשת למול הבניינים "רימון" ו"תאנה", שלא שוטטו בחברת כלב פרוותי בשכונת "אזורי חן" וניהלו בה שיחת חולין מרנינה עם שכן אדיב? כדי להתוודע לרזי הרוח הפרברית, כדי להישבות בקסמה ולהניח לה לבצע בך את זממיה התת הכרתיים בנחת וברצינות המתבקשת, יש לבקר אותה בראש פתוח. הדרך לשכונת אזורי חן עוברת, אחרי הכל, דרך רחוב לוי אשכול.

אתם פוסעים בו ועל פניכם נסוכה צורה של שלווה ינקותית, שהרי אתם מרגישים בטוחים לגמרי, רחוקים לפחות חמש שניות של עיבוד נתונים שקול מכל סכנה מיידית. הגורם האנושי הוא המסוכן ביותר, ואילו כאן אין בדיוק אנשים: יש מכוניות שבהן ספונים אנשים, ויש בניינים מחופים שיש בהיר שבהם מתבצרים אנשים, אך ברחוב אין דופק מלבד פעימות הלב שלכם; אתם מכתיבים את הקצב. מדי פעם יגיחו בני נוער בדרכם חזרה מבית הספר )כאן הם חובשים קסדות(, או אישה בגיל העמידה המתמרנת בין שני כלבים מזעריים (כאן הם צייתניים באופן מעורר השתאות). היא תיישיר אליכם את מבטה ולא תרפה עד שתחלץ בקושי רב חיוך נבוך. המפגש עם בני אדם אחרים איננו משהו שיכולה הייתה לצפות מראש.

לעתים נדמה שרחוב לוי אשכול, בצורתו הישרה והעיקשת – על אנושית באחידותה – ייקח אתכם עד לארץ אחרת. או אז הוא יתעקל ימינה, ותיסחפו לחריגה מעגלית שבה תפגשו בבניינים עם שמות של שבעת המינים, ורק בסופה תזכו לשמוע קול אנושי ("חכה לי, אני באה למטה עם הקניות"), אך הוא יהיה גס, צורם ומקולקל. באופק יתגלה אי מתוק של ציוויליזציה: קאנטרי מקומי, ילדים באימון טניס, פיצרייה, גלידרייה, משהו שנראה כמו בית קפה. אתם תרצו לשתות בו קפה אך תגלו תפריט מחוכם מדי, עם ספגטי ברוטב זנב שור, אז תשתו קפה בגלידרייה שמגישה גם אקלרים ופררו רושה בגרסה בלתי תעשייתית. ברכות: הגעתם לקצה העיר תל אביב.

אז תזעיקו נהג גט טקסי שיחזיר אתכם בבהילות העירה, למקומות שבהם הרחובות מוזנחים במפגיע ומתעקלים לבלי סוף, וכשיגיע הנהג ויפצח בסדרה של מילים המהלכות על הגבול הדק של הטעם הטוב ("תראה את הדבר הזה שהבאתי לפה עכשיו, בקושי הולך, כאילו הוא גופה"), לא רק שתמחלו לו על השפה, אלא תעריכו את נכונותנו למרוד בצווי התקינות הפוליטית ותרגישו שאתם נמצאים בידיים טובות. כשיפוג באחת שבי הקסם של הפרבר תבינו שלמעשה חזרתם מקצה המחריד של ההיסטוריה, ושכעבור שני עשורים, אם לא אחד, יתמלא רחוב בלפור בפרויקטים מסוג ה"גפן" וה"דפנה", ותרצו לצעוק דבר מה, להביע מורת רוח בוטה בפני מי שעוד יהיה מוכן לשמוע, אך מעומק החזה לא יבקע כמעט דבר, רק קול חיוור שיתורגם למילים "חכה לי, אני באה למטה עם הקניות", ואז, כמובן, כבר יהיה מאוחר מדי, ונחמת העניים תהיה אותה פסטה ברוטב זנב שור שמחירה נושק ל־ 100 ש"ח. היא אמנם טעימה ואתם רשאים לטעום ממנה, אך היא לא באמת שייכת לכם.