האם העיירה המסתורית בנגב היא אופציה לתל אביבית נצחית?

מירי חנוך יודעת שבלי הפסקות מהעיר שהיא נשואה לה כבר 33 שנים היא תלך ותתרוקן עד מוות רוחני, אבל האם המדבר הוא אופציה אמיתית או האחר הנצחי?

מירי חנוך. צילום: אייל שני
מירי חנוך. צילום: אייל שני
11 באפריל 2018

כביש 40 דרומה, עוברים את הפזורה (עוד מילה מכובסת, כאילו כל הבעיה של הפזורה היא שהיא לא לוקחת יוזמה ואוספת את עצמה לקוקו אחד מסודר), כשמתחילים לשלוט תמרורי גמלים ושדות של חיטה, הכביש מתערפל בענני אבק, מתעקל בין חוות בודדים לבית השאנטי – סניף המדבר, כאן מתרבות האפשרויות לעבור את מה שנקרא החיים.

בשלב זה אני רק מתפללת לעבור את הדרך בלי למצוא חמישה גורים מורעבים ואימא כלבה חסרת אונים. יש רבים ורבות כאלה בדרך. אבל אם נגזר עליי למצוא את האומללים אז אין מקום מושלם מלהגיע עם צרה כזאת לאבי, האיש שבפעם האחרונה כשפניתי אליו בטלפון, וביקשתי בסך הכל להביא אליו סוס, הוא ענה רק: "אין בעיה, תביאי".

לערים נוספות:
דרור בורשטיין בכליל
יעל סגרסקי בחיפה
גיא פרחי בבאר שבע
נורית גרץ בגדרה
רנה ורבין בצפת
אסתר פלד בירושלים

נעם פרתום בנתניה
מירי חנוך במצפה רמון 

אבי – ביחד עם עמק שלם שגולש מקצה המצוק של מכתש רמון, זרוע בסוכות הנחבאות בין הסלעים – הם "סוכה במדבר".

אני גולשת במורד מצפה רמון, המכונה "מצפה" בפי ידידיה התל אביבים, ממתיקי סוד לנצח עם העיירה המוזרה הזו, אפופת מסתורין שיסודותיו יונקים ממסורת הכל־מי־שייקח־את־עצמו־מפה־לשם, ייצא עם גרסת אביתר בנאי, התקליט הראשון, הפסקול של מי שהיינו אז, "עדר של שוורים רץ למטה, אני קורא לך אני קורא לך, את שוטפת כלים".

מירי חנוך. צילום: אייל שני
מירי חנוך. צילום: אייל שני

חוות האלפקות, חץ בשקט, המדבר מקבל אליו את כל החיים והחיות, משמאל בית ספר שדה כמו פעם, כשהייתה תחושה שלכולם בארץ יש פחות או יותר אותו דבר. שמיכות צמר, נעלי יגואר, דירה באיזשהו שיכון, בצפר ממלכתי, טלפון חוגה, חברים אחר הצהריים, הורים שמנסים לשרוד את מה שנקרא חייהם.

בכניסה לסוכה במדבר אני מביטה אליו, העבד שלי, שאני השפחה שלו, ומתקיימים בינינו יחסי עבדות מודרנית. אני רואה שהוא מאה אחוז ויודעת שאין לו מה לחפש פה, אין וויי־פיי, אין קליטה, אין חיבור לרשת, אין טעם שהוא יתחיל לצווח בשפת האפס אחד שלו, מחפש רשת כאילו שלא כולם מחפשים רשת או איך לצאת מאחת שנלכדנו בה. אנחנו נפרדים ולראשונה זה שבועות עיניי פקוחות בשביל לראות את השמים, כי בשום מקום אין לי שמים כאלה, פתוחים לכוכבים וסגורים לטלפונים.

אני מתנפלת על "מרד המציאות" של שטפן צוויג, ומתחילה לקרוא כמי שאוכלת לחמניות לבנות ביציאה מסדנת מיצים, מורעבת לחומר אמיתי, שההתמכרות לטלפון מונעת ממני, אני מבינה, שבלי הפסקות מהעיר הזאת שאני נשואה לה ביציבות כבר 33 שנים, ומהרשת הזאת, שהתחתנו איתה קולקטיבית בעשור ורבע האחרונים, אני אלך ואתרוקן עד למוות רוחני שגם שבעה שיעורי יוגה בשבוע לא יתקנו.

באמצע הלילה חם לי נורא, אני זוחלת החוצה ומאירה עם הטלפון שכל מה שנשאר ממנו הוא פנס ומצלמה, מתפללת לא לדרוך על נחש או להעיר עקרב צהוב. שם, מאחורי הסוכה, אני עוקרת חלון, תוקעת מקל ארוך שיחזיק אותו מול משקוף העץ, חוזרת פנימה בזחילה ונרדמת בדיוק עם רוח בוקר קרה, כזאת שיש רק במדבר, שאחרי הכל אפשר לסמוך עליו, אחרי כל יום בוער משמש יגיעו רוחות רחוקות שמביאות מיליארדי כוכבים זוהרים בשמים. יש אופציה.