"לא רציתי לבנות את עמית כאוסטיסט ו'לשחק אוטיזם'. אי אפשר לשחק מגבלה"

"עמית הוא אופטימיסט חסר תקנה, משהו שאני מרגיש שפעם הייתי יותר ואני מתגעגע לזה", כך מסביר בן יוסיפוביץ' (27) את החיבור בינו לבין הדמות שגילם באחת הסדרות הטובות של השנה, "על הספקטרום". "יש משהו בנאיביות, בשמחת חיים. הוא מאוד ילד אז בהרבה מובנים הלכתי לילד שהייתי".

הדמות של עמית כפי שאנו מכירים אותה מהסדרה התגבשה כבר באודישנים הראשונים – צעיר תמים ומלא שמחת חיים, תמיד נמרץ ומחייך, מחלק את זמנו בין דירת השותפים המותאמת לצרכיו ובין בית הקפה הסמוך.

"היה לי חיבור טבעי לעמית, אני כל כך אוהב אותו ואני יכול לקפוץ ישר לתוך הדמות הזאת, כי זה באמת משהו שבא מבפנים. עוד באודישן השני, שהיה מול הבמאי יובל שפרמן, הוא אמר שהוא לא רוצה לגעת ולשנות את הכיוון שבחרתי", הוא אומר. "לא רציתי לבנות את עמית כאוסטיסט, 'לשחק אוטיזם', אז התמקדתי בתכונות האופי שלו. זה מישהו שהרגשות שלו נורא בחוץ, הוא מוחצן ומפגין את המחשבות והתחושות שלו הרבה יותר מהאדם הממוצע. אי אפשר לשחק מגבלה, את מה שהוא לא, רק את מה שהוא כן".

>> לפרויקט המלא

יוסיפוביץ' למד משחק בסמינר הקיבוצים ולפני שלוש שנים הצטרף להבימה, מיד לתפקיד הראשי בעיבוד של מאור זגורי ל"המלט". היום הוא משחק בהצגות "הילד חולם", "1984" ו"המלך ליר" שעלתה בחודש אוגוסט. עמית היה הדמות הטלוויזיונית הראשונה שלו, ובשנה הקרובה צפויות לו הופעות נוספות בטלוויזיה שעוד מוקדם לדבר עליהן.

"מבחינת הקו שהדמות עוברת בעונה, אין שם איזו דרמה גדולה, בטח ביחס למה שרון רון וזוהר עוברים. להפך, הוא לא משתנה הרבה וזה גם הקסם שלו. הוא יכול להיות עצוב מאוד ושנייה אחר כך להתלהב כי יש כלבים בטלוויזיה. במידה מסוימת האתגר היה לראות איך הראש שלו עובד, מה הוא חושב מהצד על הסיטואציות, כי הוא בעיקר מתבונן בעולם ולא בהכרח מדבר".

החיבור בין הדמות והשחקן היה עמוק כל כך, עד שלא מעט צופים טעו לחשוב שאת עמית מגלם שחקן שהוא אוטיסט בעצמו. "כל הזמן חששתי שזה ייראה חיצוני או מרוחק, כך שמבחינתי זו מחמאה ענקית. הסדרה לא התכוונה, ואני אומר את זה כדבר טוב, להיות מייצגת לאוטיסטים באופן כללי, אלא לספר את הסיפור של רון רון, זוהר ועמית. מפני שהסיפורים שלהם כל כך מסוימים, זה מצליח להיות גם כל כך רחב ולגעת באנשים".

גם הדמויות בסדרה מאוד "מסוימות" ומתרחקות מייצוג היסטורי של אוטיסטים כמלאכים שתקנים שפותרים משוואות או מפליאים לנגן בפסנתר. גיבורי הסדרה הם טיפוסים שקשה ולפעמים אפילו מפחיד להתמודד איתם. כך, למשל, מערכת היחסים בין עמית למלצרית והשחקנית ליאור (ריף נאמן), שבה הוא מאוהב, נקטעת כשהוא נכנס בלי הזמנה לדירתה והיא מוציאה נגדו צו הרחקה: "עמית לא באמת יודע מה זה גבולות והוא לא מבין שמה שהוא עושה לא בסדר", יוסיפוביץ' מוסיף. "הגדולה של הכתיבה של דנה (אידיסיס, יוצרת הסדרה) היא שהיא חשופה מאוד ולא מתנחמדת. לדעתי זה מה שהופך את זה לנוגע כל כך. אתה לא רק יושב בסבבה שלך ונאנח מרוב רחמים וחמלה, אתה גם כועס ומתעצבן על הדמויות".

נקודת השקה אחרת בין השניים היא האובססיה שהם חולקים לשואה. בעוד עמית מסתפק באזכור אגבי של אנקדוטות על היטלר ואווה בראון, יוסיפוביץ' יצר לצד כרמל נצר ואודי ברינדט את "בירה ונזכירה" – מופע סאטירי המשתמש בנוסחה המוכרת של הרצאות על הבר ויוצר מעין תוכנית אירוח פיקטיבית, עם אורחים שמביאים זווית משלהם לזיכרון השואה בישראל. המופע רץ בקביעות כבר שנה והוליד גם סדרת רשת שעלתה בעמוד הפייסבוק של המופע, המציגה דמויות של בני נוער במסע לפולין. "זה קיצוני, אני כל הזמן מדבר על השואה", הוא מעיד על עצמו. "וכשקראתי בתסריט את הפרט הזה לגבי עמית ממש צעקתי: 'זה לא יכול להיות, זה כפפה ליד!'".

כמה אנשים יוצאים באמצע כל הופעה?
"בהופעות הפתוחות אנשים יודעים למה הם נכנסים, אבל אנחנו מופיעים גם בבתי ספר ושם קורה הרבה שבני נוער כועסים ויוצאים באמצע. זה בסדר מבחינתנו ואנחנו מבינים את זה. שלושתנו דור שלישי לשואה וגדלנו עם הנוכחות של הנושא בבית. נחשפנו ועברו דברים שהרגשנו מאוד לא בנוח איתם בכל הנוגע לזיכרון השואה בישראל. אנחנו לא מביכים ויומרניים, אבל אם נצליח לשנות משהו קטן אצל אנשים ולעורר מחשבה אחרת, זה יספיק לנו".