"פלסטינים במסך הקטן הם תמיד בספקטרום שבין 'עבודה ערבית' ל'פאודה' – ערביי מחמד או מחבלים"
מייסלון חמוד (36) תביא למסך דמויות של פלסטינים שהם פשוט בני אדם. משתלטים על תל אביב - פרויקט מיוחד לראש השנה
אחרי שנתנה כאפה לפרצוף עם סרט הבכורה שלה "לא פה, לא שם", חמוד (36) בדרך לבסס את עצמה כקול הכי מרענן בתעשיית הטלוויזיה הישראלית עם הסדרה החדשה שעליה היא עובדת בימים אלה.
"אני עובדת על סדרה שהיא קומדיית פשע שחורה שתוקרן בהוט, ואינשאללה תהיה גם בינלאומית, הצפי הוא בשנה הבאה", היא מספרת. "היא ממשיכה את הקו של העולם של 'לא פה לא שם' אבל מקבלת טוויסט ז'אנרי. אני גם עורכת תסריט לסדרה מעניינת מאוד בתאגיד, בשם 'מלכת ירושלים'. זה סוג של 'בית הקלפים' בכיכר ספרא, אבל אם אני קשורה לשם אתה יכול לדמיין שיש טוויסט מעניין".
בסדרה החדשה שלך נראה דמויות מ'לא פה, לא שם'?
"כן, נראה את קייס וסלאח – דמויות משנה קטנות שיהפכו לדמויות ראשיות בסדרה. מצטרפת אליהם השחקנית מאיסה עבד אלהאדי מ'מתים לרגע', והיא תהיה הצלע השלישית בסדרה, אז זה באמת הולך להיות משהו".
מה נותן לך השראה היום?
"כשאני כותבת הבסיס הכי מוצק זה החוויות שלי מהחיים האישיים, אני לא שונה כל כך מדור שלם שאני חלק ממנו, ואני מנסה לקחת הלאה את העולם של הדור שלי. אף פעם לא ראינו פלסטינים במסך הקטן, בפריים טיים, ושהדמויות הן לא תחת קטגוריה ספציפית. זה תמיד בספקטרום שבין 'עבודה ערבית' ל'פאודה' – ערביי מחמד או מחבלים. הטלוויזיה לא באמת ראתה פלסטינים אחרים, בני אדם עם סיפור. בסדרה שלי אני קודם מפרקת את הזהויות ואז בונה אותן מחדש עם הצופה. הסדרה היא על טוהרת הז'אנר שאני חולה עליו – טרנטינטו פוגש את האחים כהן".
איך כל מה שקורה פה מסביב, עם חוק הלאום, משפיע עליך כיוצרת? איך את מוצאת איזון?
"אין איזון. המפגש עם ישראליות שהתודעה הפשיסטית הגזענית הפכה רווחת בה כל כך נהיה קשה. זה נהיה קוּל להיות גזען מתלהם, אתה מרגיש כל הזמן איך המרחב משתנה. הייתה עכשיו תקופה שלצערי אחי היה בבית חולים ואני הייתי בדרכים כל יום, ומרגישים את הווייב בתחבורה הציבורית, זה קשה מאוד.
"הלינץ' בחוף קריית ים נעשה רק מפני שהם פלסטינים, ותראה איך זה מתקבל במדיה ובציבור – לא מתקרב בשום צורה למה שהיה קורה לו זה היה כלפי יהודים, וזה אומר הכל. יש לגיטימציה, והאנשים שעשו את זה לא מרגישים שום בושה. האמת? אני לא יודעת אם אני רוצה להמשיך לחיות כאן, כשהמרחב הולך ומצטמצם. זה קונפליקט קשה בטירוף – מצד אחד אני אקטיביסטית בדם עם רצון לעשות שינוי ולייצר מציאות אחרת, ומצד שני פאק איט, למה שיתייחסו לילדים שלי אחרת? עד שלא נהיה בסחלה, עד הסוף, עם דם וכאב וחרא, לא יהיה פה משהו חדש.
בכל זאת, מה היה הרגע הכי מתוק בשנה האחרונה?
"בעקבות הסרט הגיעו אהבות שלא ציפיתי להן. ההיאחזות מחדש במשפחה – זה לא מובן מאליו. הייתי צריכה להילחם על זה כמישהי שאינה הולכת בתלם ושההורים שלה אכלו על זה מלא חרא, ולהרגיש אנחנו בטוב. זה דבר מדהים שאני יכולה להגיד שקרה בשנה האחרונה. השנה הזאת הביאה לי גם את הגורים של הכלבה שלי, וזה אושר בלתי נדלה שמטשטש את הזוועות של היום יום".
איפה תרצי להיות בעוד חמש שנים?
"בברצלונה – לחיות, לעשות משפחה ולהתקדם לפיצ'ר הבא. הקטלונים הם בדיוק ב־DNA – יש לנו הרבה במשותף אבל יש להם מאות שנים של ציוויליזציה. כשנהיה בני אדם נהיה אנשאללה כמו הקטלונים".