נקודת רתיחה: איך שרפתי את חבר שלי בפורים

נערים מתבגרים אוהבים להתחפש לנשים. עבור חלק מהם זה עניין מהותי שיכול לבוא לידי ביטוי רק בפורים, ועבור אחרים זה במסגרת הדאחקה הטסטוסטרונית המטומטמת. לא בטוח שהם עצמם יודעים לאיזו קבוצה הם משתייכים.

לסיפורי פורים נוספים:
התחפושת שהרסה לי את החג
בילוי במחיצת בר רפאלי
כשהשחרור חצה כל גבול

אני, מה שבטוח, לא ידעתי, וייתכן שהטראומה הפורימית מהתיכון דחקה את הרצון שלי ללבוש שמלות עמוק עמוק בתוך הארון עד לבגרותי.

חוץ מלהתחפש לנשים, נערים מתבגרים אוהבים פנטזיות טלוויזיוניות. אחת הפנטזיות האלה היו מיה ומריצה מ"המורדים", אחת התופעות התרבותיות הבזויות ביותר שתפסו אחיזה בישראל של המחצית הראשונה של שנות ה־ 2000. כשמשלבים את שני הדברים האלה מקבלים גילום של שתי הפנטזיות בגוף אחד, וכך החלטנו אני וחבריי הטוב להתחפש בפורים למיה ומריצה, אחד מאיתנו כי "איזה כיף, חצאית, אפילו שאני לא יודע שזה בגלל זה", והשני כי "איזה כיף, דאחקה טסטוסטרונית".

הסיפור של נדב נוימן

כדי להלום את חצאיות המיני שהגיעו כחלק מהחבילה, היה לנו ברור ששעווה תצטרך להיות כאן, אבל בהיותנו נערים פוחזים וחסרי השכלה טיפוחית, חיממנו את מנת השעווה במיקרוגל מעט יותר, או שמא הרבה יותר, מהראוי. עשר דקות? רבע שעה? אינני זוכר את הזמן המדויק. חברי הביע חשש מפני החומר הדביק הלוהט שיצא בצליל תסיסה ולחישה מהמיקרו ושעמד להימרח על שוקיו, אבל הרגעתי אותו והפצרתי בו להיות גבר. וגבר, כידוע, צריך לדעת לעמוד בגבורה בלבה שעל הרגליים.

הקולות המזוויעים שהשמיע הגיעו עד השכנים. אני לא זוכר כמה זמן זה התרחש, אבל מרגע שנמרחה השכבה הראשונה על רגלו ועד הרגע שבו היא התקררה היה בחדר חשש שמא הוא לא יוכל ללכת יותר. זה נגמר בשלפוחיות ענק ובצלקות פיזיות ונפשיות שלאחריהן איש מאיתנו לא ראה את פורים אותו הדבר.