מתערבבות: כך נחשפתי לעולם הצבעוני והטעים של אריתריאה
סדנת בישול שהתקיימה במקום הכי לא צפוי בתל אביב, מרכז למבקשות מקלט אריתראיות, התגלה כבית משפחתי שלא ייתן לכם לצאת ממנו בלי קופסאות הביתה. כתבתנו כמעט הצליחה לא לשרוף את המחבת ויצאה עם כמה תובנות (ומתכון)
תבלינים צבעוניים, שמנים והמון ירקות רעננים קיבלו את פני במרכז הקהילתי לנשים אריתראיות בתל אביב. ביום שישי האחרון התקיימה בו סדנה לבישול אריתראי מסורתי וטבעוני, בה עמדתי להיחשף לשירו, ברברה (Barbare) ואליצ'ה – מאכלים טעימים, מלאים בתבלינים חזקים שמריחים מעולה – ולאנשים שמאחוריהם. המטרה: לקרב ולהכיר את התרבות האריתראית, ועל הדרך לגייס כסף למרכז.
המקום נראה כמו דירה רגילה לגמרי – חדר משחקים מלא בצעצועים (עם פו הדב בגודל טבעי!) מטבח מצויד וסלון רחב. אבל המדבקות שעל הקירות, מעין מילון מזורז – שמות הצבעים (שכאן מקבלים משמעות טעונה מאי פעם), משפטים כמו "כמה זה עולה" ו"איך להגיע ל" – מזכירות כי זהו מרכז הצלה לאלפי הנשים שברחו הנה מאריתריאה בלי להבין עברית או אנגלית. המרכז הקטן נמצא בצ'לנוב, ממש מול בית הספר ביאליק רוגוזין, אולי המקום שהכי מזוהה עם פליטים ומבקשי מקלט בתל אביב. בית ספר שיש בו מיקס של ילידי הארץ ופליטים שמיישמים בהצלחה מעוררת השראה את עקרון קיבוץ הגלויות שגדלנו עליו.
עוד כתבות מעניינות:
כשעמדתי בתור עם מבקשי המקלט במשך לילה שלם
6 מונולוגים של פליטים על מה שלא מספרים לכם
כך תוכלו לעזור למבקשי המקלט העומדים בפני גירוש
החלל הצפוף התמלא באקטיביסטיות שמאלניות, בנות ואמהות בזמן איכות ופודיז שרצו לגוון את המתכונים שלהם ולעשות מעשה טוב על הדרך. לסדנא הצטרפו גם מתנדבות המרכז, רובן עולות אמריקאיות, שמשחקות עם הילדים, עוזרות לנשים במילוי טפסים ובעיקר מחייכות ועוטפות בגוד וייבז את מי שעברו כמה מדורי גיהנום עד שהגיעו לכאן. אחת המתנדבות מסבירה לנו שהעמותה, שקיימת כבר שבע שנים, היא הראשונה בישראל שמנוהלת על ידי הקהילה עצמה ולא על ידי ישראלים, כך שהקשר ישיר ובלתי אמצעי. היא סיפרה על הדיקטטורה הצבאית באריתריאה ועל מערכת משפט שאינה מתפקדת, אבל השאלות מהקהל העידו על הבנה של הנושא ממילא. אז במקום לשכנע את המשוכנעים – קדימה לקצוץ.
הכוכבת האמיתית
את הסדנא מעבירה מנהלת המרכז, עדן (שהפליטות קוראות לה "עדו"), שהגיעה לארץ ב-2009 והיא אמא חד הורית לשלושה ילדים מתוקים. היא מנצחת ביד רמה ועדינה על שלושה שולחנות, עליהם נכין במקביל כמה סוגי מאכלים בבישול ארוך ולמרבה שמחתי – במעט שלבים וסיבוכים מיותרים. אין איך להתחמק מזה – המטבח ואני לא חברים. אבות המזון שלי הם קורנפלקס עם חלב סויה ופסטה עם קצת גבינה טבעונית מומסת במיקרו, והחשש שאחשף במלוא בורותי הקולינרית התגשם די מהר. אך התדהמה ממני שככה די מהר (טיפ של אלופה: סיר עם עלי מנגולד דורש הרבה מים, ואל תשאלו שאלות) והאווירה הלימודית הכיפית ניצחה. פאן וצ'יל של שישי בצהריים, דווקא במקום הזה.
מעבר לשלוש השולחנות הרוחשים והמבעבעים היה קצת קשה לשמוע את עדן, וביקשתי ממנה שתדבר חזק יותר. היא צחקה: "אני לא יכולה לדבר יותר חזק, אנחנו האריתראים חלשים". מה שנקרא, וכולנו צחקנו. באמת שאין יותר רחוק מהאמת. הבדלי התרבויות לא ממש הורגשו עד לאותו רגע, אבל אני הצפתי אותם בעקביות מביכה בכל פעם שעלה שם של מאכל שלא הכרתי. אליצ'ה לדוגמא, הוא תבשיל מנחם המורכב מתפוחי אדמה, גזר, בצל ומנגולד (הממזר מקודם). תבלין הברברה, לעומת זאת, כמעט הרג אותי. ברגע שנפתחה השקית עם האבקה האדומה-חריפה ועזת הריח, כל הנוכחים שאינם אריתראים התחילו להשתעל. פתחנו את הדלת ואת כל החלונות (למרות הגשם) ופשוט לא הצלחנו להפסיק לצחוק. את החריף האריתראי מוסיפים לתבשיל עדשים, שגם הוא פשוט להכנה והעבודה עליו לא אמורה לקחת יותר מחמש דקות.
השירו הוא עוד חריף אריתראי, אבל פחות חזק. אבקת השירו עשויה מחומוס מתובל, ואליה מוסיפים עגבניות ושום למעין שקשוקה אדומה וטעימה. אמנם כולנו קיבלנו דפי מתכונים עם כמויות מדויקות, אבל האריתראיות מבשלות עם העיניים ועם מעט חוקים. לכן התמלאתי גאווה כשחתכתי את העגבניות בגודל הנכון, אבל היא התאזנה עם הכישלון שנחלתי בגזרת האינג'רה – הכוכבת האמיתית של הסדנא, שהכנתה כראוי זיכתה את בעליה במחיאות כפיים כאילו קיבל כוכב בשדרות הוליווד.
את האינג'רה מכינים מקמח טף, סופר פוד נטול גלוטן, שהושרה במים במשך שלושה ימים (עוד טיפ של אלופה בהתהוות: בחורף ההשרייה אורכת חמישה ימים, כי מזג האוויר מאט את התסיסה). את הבלילה מוזגים בעדינות ובתנועות סיבוביות לתוך מחבת ענקית בשם מוגוגו. יש הרבה יופי במזיגה האטית הזו ובטכניקה שבה מעלים את הבצק הדק אל משטח קש קלוע וצבעוני, בדרך אל ערימת האינג'רות המוכנות. זה יהיה המצע לארוחה כולה: על האינג'ירה יונחו שאר התבשילים – השירו, העדשים, האליצ'ה והברברה. אחרי כמה שעות טובות, כשהריח המדהים של האוכל מילא את האוויר, התקינו מדריכות הסדנא את הצלחות סוף סוף. על גבי כמה שכבות של אינג'רה מונחים בעיגולים יפים כל התבשילים, ולצדם סלט ירקות קצוץ וקפה, שגם הכנתו היא טקס בפני עצמו.
זו קלישאה מוכרת שאוכל מחבר בין אנשים, אבל כמו עם כל הקלישאות – זה פשוט נכון. המדריכות לא הפסיקו למלא את האינג'רות בריפילים של תבשילים, ולעצמן לקחו רק קצת. בסוף הסדנא יצאנו עם קופסאות הביתה, כאילו חזרנו מהבית של ההורים. את האווירה המשפחתית חיזקו כל הזמן ילדים שהסתובבו בין כולם, מציירים, צובעים, משחקים, מתערבבים ונהנים מהבלגן. חוץ מזה שאלו היו צהרי השישי הכי נעימים שלי בתל אביב, קשה לי לחשוב על דרך יותר אפקטיבית ללמוד על אנשים שגרים ממש איתנו, רחוק ועכשיו קצת יותר קרוב.
רוצים להתנדב במרכז? צרו קשר בעמוד הפייסבוק Eritrean Women's Community Center
רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד