"כולנו צריכים להיות עדים לסבל שנגרם כשאנחנו עוצמים את העיניים"

שלישי, 27.11, שעה 16:00, סוכת האבלים של סילבנה צגאיי בדרום תל אביב

בתוך אוהל מיריעות פלסטיק לבן יושבות נשים אבלות ובוכות בשקט. הן מכונסות בתוך עצמן בבכי חרישי, חלקן עם ילדים על הידיים, כי אין מי שיטפל בהם בזמן שהן בסוכת האבלים. חלקן בלבוש מסורתי עם כיסויי ראש מקושטים. רק אישה אחת צועקת. היא יושבת על הרצפה, הידיים שלה נשלחות החוצה, כאילו מנסות לנצח את כוח המשיכה, להחזיר את מה שאבד. אין לב בעולם, גזעני ככל שיהיה, מלא בשנאה ככל שיהיה, שלא ייקרע למראה שלה. אני לא מבינה את המילים שהיא צועקת, אבל אני לא צריכה להבין. האֵבֶל שלה מחלחל לתוך כל תא בגוף של מי שנוכח שם, וכולנו ניקח אותו איתנו תמיד.

קשה לי להרים את המבט אז אני מסתכלת על הרצפה. הגברים יושבים בנפרד ואני בוהה בנעליים שלהם. הם בקושי זזים, הפנים שלהם נפולות. בעוד חלק מהנשים מנסות לנחם אחת את השניה, ומדברות ביניהן, הם שותקים, כל אחד בצערו. מישהו ניגש אלי עם מים וכוס פלסטיק, ואני חושבת על טוב הלב והנימוס באקט הזה, כי אנחנו, הכתבים שבאו להביא סיפור, ה"אחרים" כאן. כתב עם מיקרופון מנסה לגשת לאמא, ורוכן לכיוונה עם המיקרופון. היא לא רואה אותו. היא בכלל לא מודעת לזה שהוא שם.

בצד האוהל יושבת ילדה. מה היא מרגישה כשהיא נמצאת שם? איך הסבירו לה את מה שקרה? להיות נוכחת באוהל הזה זה קשה עד בלתי נסבל, אבל אני מצטערת שלא כולם שם, שלא כל העיר יצאה לתמוך. חושבת על זה שזה לא מקרי שביהדות צריך מניין, עשרה אנשים, כדי לבצע דברים מסוימים. צריך לפחות עשרה אנשים, אם לא כפר שלם, שיהיו שם, שיהיו עדים לסבל שנגרם כשאנחנו עוצמים את העיניים. שיבינו מה קורה במדינה שבה אלימות היא מערכתית, וחסרי הישע המוחלשים ביותר הם אלו שנפגעים ביותר.

אני יוצאת החוצה לתוך רחוב ריק ומלוכלך, שמעליו שקיעה ורודה ופסטורלית. צלם מקצועי של חברת חדשות שניצל את הצפיפות באוהל האבלים להפסקת סיגריה מוציא אייפון כדי לצלם את השמים היפים. בטח מעלה סטורי. הדיסוננס מעולם לא היה יותר כואב. אני לא מאשימה אותו, פשוט עצובה. בדרך לאוטובוס אני עוברת ליד שלושה נרקומנים זרוקים בצד ברחוב וולפסון. חושבת כמה פעמים סילבנה צגאיי נאלצה לעבור לידם בשכונה. עכשיו גם את זה היא כבר לא תוכל לעשות.