החתול והפינגווין: אמני שנות ה־80 חוזרים לימי הפינגווין המחוספסים
לרגל הקאמבק של העשור האופנתי הכי נתון במחלוקת לקחנו את האמנים שפרצו בשנות ה־80 והחזרנו אותם לימים המחוספסים של הפינגווין. הפקת אופנה נטולת כריות כתפיים
צילום: איליה מלניקוב.
סטיילינג: טליה בליסטרא ואלעד בר און.
איפור ושיער: תום אידלסון (שיער סי הימן: שרון חן).
הפקה: נועה בונה ורוני ודנאי.
צולם במועדון הפינגווין.
[tmwdfpad]
סמדר קילצ'ינסקי
“הכל השתנה מאז אותם ימים. היום אני אדם מדור אחר, בעידן אחר. אני לא מסתכלת אחורה ולא אומרת לעצמי ‘אוי מה לבשתי’ או ‘אוי מה חשבתי'. הדור שלנו הוא של כאן ועכשיו וזה היתרון והחיסרון שלנו. לא חשבנו על העתיד, אלא התמקדנו בלשבור, לקלקל וללכלך בלי לחשוב על ההשלכות. היינו דור של אנרכיסטים שגדל לאימהות ששרפו חזיות. מימשנו את החופש שההורים שלנו קנו לנו, וחיינו בלי חזיות או כל עכבות שמרניות אחרות. גודלנו על ידי
אמנים היפים ואנחנו התוצר של המלחמה שלהם על החופש. אנחנו הדור הראשון של הליברליזם".
דני בסן
“כשהצטרפתי לתיסלם הייתי ילד חסר ביטחון בלי שום ידע על החיים. כיום מסתכלים על שנות ה־80 כעל תקופה איקונית, אבל באותם ימים אלה פשוט היו חיי. זאת הייתה תקופה שהכל בה הרגיש ראשוני, חדש ומסעיר. הייתה בנו המון תשוקה ורק רצינו להתמסר ולעשות".
יושי שדה
“כשאני נזכר בתיסלם של שנות ה־80 אני מנסה לחשוב איך האמנים המבוגרים הרגישו באותה תקופה. הרגשנו פורצי דרך וזכינו לאהבת הקהל כשבסך הכל עשינו שני תקליטים. מאז עבר זמן, ואולי יש היום הרבה מוזיקה חדשה שאני מתקשה לעקוב אחריה אבל אני עדיין מרגיש צעיר ובועט. לפני שנתיים הוצאתי אלבום ואוטוטו אני מוציא אחד חדש – יושי של האייטיז לא היה מאמין שזה יקרה. באותם ימים לא חשבנו על העתיד, רק חלמנו לעשות מוזיקה. בסופו של דבר הגשמתי את החלום ויכולתי להגיד להורים שלי: ‘רציתם שאהיה רופא או עורך דין? תראו אותי עכשיו'".
הופעות קרובות: 29.4 אמפי שוני, 2.6 מיני ישראל, 10.6 אמפי שוני
ערן צור
“הגעתי לתל אביב מהקריות ב־1986 . העיר נראתה לי מאיימת ומנוכרת, והפינגווין היה משאת נפשי. אנשים הסתובבו ברחובות עם מוהוק ואיפור, ולראשונה בחיי נחשפתי לטרנסקסואלים. תל אביב נראתה כמו עולם אחר שרציתי להיות חלק ממנו – אוטופיית רוק. הסצנה התקיימה כאן, ברחובות ובמקומות כמו הפינגווין וקולנוע דן. מפה יצאה הבשורה. חיינו כמו אנרכיסטים וזלזלנו בכל מה שקורה בחוץ. כיום יש כמה להקות צעירות מצוינות שאינן נופלות מהכישרון של הדור שלנו. הן מסתכלות החוצה, רוצות לשיר באנגלית, לעבוד בחו"ל. אני מבין את הרצון הזה ואת התחושה שהשמים הם הגבול, אבל מצד שני חסרה התרומה לרוק המקומי כמו אז. אנחנו לא חשבנו באותם ימים על לפרוץ מעבר לים. כל מה שרצינו זה להיות פה".
29.4 זאפה הרצליה, מארח את גבע אלון
סי היימן
“הכל היה שפיצי אז, כמו חוד של חץ. לא עניין אותנו מה יגידו כי רק רצינו להגיד בעצמנו. רצינו לצעוק החוצה ‘אנחנו כאן!'. פעם אנשים הגיעו להופעות בשביל לשמוע מוזיקה ולראות אותה, לחרוך את הזיכרון ואז ללכת לקנות את הדיסק או התקליט עד שתתקיים ההופעה הבאה. אנשים היו מגיעים לכאן, לפינגווין, בשביל לשמוע את יוסי אלפנט וזה היה וואו. הכל היה ויזואלי, מהלהקה עצמה ועד הסאונדמן. היום אנשים מגיעים להופעה בשביל לצלם את עצמם – לפני הכניסה להופעה, עם האמן, עם הקהל, עם הכרטיס או על המושב, העיקר שיעשו לייק. גם אני נשאבתי לתוך זה. יש הרבה מחשבות על ‘ישמיעו אותי או לא ישמיעו', כי הכל מהיר כל כך ולשירים אין זמן להיטמע".
15.6 קפה קאמרי תל אביב, מארחת את דן תורן
