איזה קאנון עובר בסמטאות: תל אביב של מנחם גולן

מנחם גולן היה במשך עשרות שנים המנהל של הקולנוע הישראלי: הוא ביים והפיק את הסרטים הפופולריים והמשמעותיים שנוצרו כאן, וגם אחרי שהמריא להוליווד המשיך לצלם בארץ. גולן היה איש שיש לו תעשייה – הייתה לו מדינה, היו לו שחקנים והיה לו גם באק לוט – אתר צילומים קבוע שאליו חזר בכל פעם מחדש וגרם לו להיראות בכל פעם אחרת. האולפן של גולן היה תל אביב־יפו, בעיקר יפו.

"יפו היא אולפן קולנוע", מנחם גולן אמר וחזר ואמר בכל הזדמנות. "חוץ מאשתי, אני הכי אוהב את יפו". ואפשר להבין למה. מנחם גולן נולד וגדל בטבריה, אבל אפילו בשביל "תעשיית" הקולנוע הישראלי הצעירה טבריה זה קצת רחוק. יפו היא הדבר הדומה ביותר שנמצא ממש ליד הבית. לצד תל אביב הצעירה, השטוחה והמרובעת, יפו היא עיר שרואים עליה את ההיסטוריה שלה – תכונה שהופכת אותה לגן עדן לצלמי קולנוע. יש בה סמטאות צרות לנהל בהן מרדפים, מרפסות עבור אהובות להשקיף מהן, מדרגות לטפס בהן אל האהבה או לברוח בהן מהמשטרה, וקשתות שנותנות לַכל ממד אותנטי, עתיק ודרמטי.

"אלדורדו" (1963)

יפו היא המערב הפרוע. בסרט הראשון שביים, על פי המחזה של יגאל מוסינזון, מנחם גולן יצר סיפור על עיר החטאים – מקום של זוהמה, פשע, זנות והימורים שאי אפשר לצאת ממנו. כבר אז יפו לא הייתה מה שהייתה פעם. המחזה התרחש באזור הדמדומים הנודע לשמצה "השטח הגדול" – אזור גן הפסגה של ימינו שבעת צילומי הסרט כבר שופץ ושוקם. ובכל זאת, בעזרת הצילום בשחור־לבן ובניגודיות גבוהה, גם יפו ה"מודרנית" נראית אפלה, מסוכנת ואקזוטית יותר. רק כמה שפריצים של צבע חסרים כדי להפוך את "אלדורדו" ל"עיר החטאים" של רוברט רודריגז.

כמעט "עיר החטאים". צילום מתוך הסרט "אלדורדו"

"קזבלן" (1973)

"קזבלן" הוא כמעט רימייק של "אלדורדו". גם הוא מבוסס על מחזה של יגאל מוסינזון, גם הוא עוסק בגבר מהצד הלא נכון של העיר – כלומר השטח הגדול ביפו – שמתאהב בבת טובים. ההבדל הוא בגישה: "אלדורדו" הוא סרט פשע אפל, "קזבלן" לוקח את הכל בקלות, במוזיקליות ובצבע. יפו נשארה. "השטח הגדול" היה כבר היסטוריה רחוקה, ולכן הסרט צולם ברובו בשכונת מנשייה, גם היא ז"ל. למרות זאת כמה מהגגות הלבנים שעליהם טען יהורם גאון בתוקף כי לו יש כבוד עומדים עד היום. סיפור שגולן חזר וסיפר עסק בצילומי השיר "כולנו יהודים" ברחובות השכונה: לקראת הצילומים התברר שאין מספיק ניצבים לסצנה ההמונית. גולן שלח משאית לחפש ניצבים ברחובות, והיא חזרה מלאה בערבים. זה לא הפריע לצילומים, הם למדו את השיר בקלות, ובסרט הם מופיעים כשהם מזמרים יחד "כולנו יהודים".

"לופו" (1970) ו"מלכת הכביש" (1971)

מנשייה, השכונה בגבול בין תל אביב ליפו, שימשה את גולן כתפאורה שמְחַקָה את השטח הגדול, אך נתפסה בעצמה בזמן אמת במצלמותיו לפני שנמחקה גם היא מהמפה. "לופו" ו"מלכת הכביש" צולמו שניהם בימיה האחרונים של השכונה. "לופו" עוסק בפינוי עצמו: העגלון שמגלם יהודה ברקן נאלץ לפנות את ביתו בשם הקדמה של העיר. "מלכת הכביש" הפך לאחד התיעודים האחרונים של בתי השכונה כפי שהיו: בסיום הסרט אלמגור צופה מהחוף על בתי השכונה, בהם הארמון האדום – הבניין הייחודי דמוי הטירה – חודשים בודדים לפני שנהרס.

"מחץ הדלתא" (1986)

צ'אק נוריס לא נוסע לביירות. ביירות מגיעה אל צ'אק נוריס. והיא אומרת יפה תודה כשהוא מסכים לירות בה באנשים. בשנות ה־80 מנחם גולן ויורם גלובוס היו הבעלים של חברת קאנון ההוליוודית – האלופה בסרטי אקשן שהופקו בזול ובמהירות, כולל סרטי "הנינג'ה האמריקאי", סרטי סטאלון וסרטי צ'אק נוריס. את ההפקות הם הביאו אל המגרש הביתי שלהם: לישראל. "מחץ הדלתא", התשובה של גולן וגלובוס ל"רמבו" בכיכובו של צ'אק נוריס, עסק ביחידה אמריקאית נועזת שיוצאת לחלץ בני ערובה ברחובות ביירות העוינת. וכמובן את ביירות גילמה יפו. זה נראה מזרח תיכוני ועממי וערבי כזה, ובעיני הקהל האמריקאי (וגם הישראלי, האמת) אין הרבה הבדל בין עיר ערבית אחת לאחרת. יפו כבר גילמה בהצלחה את קהיר ב"מבצע קהיר" שהפיק גולן ב־1966, וב"מחץ הדלתא" הפך אותה לבירת לבנון. שנים מאוחר יותר העתיקו "הומלנד" מגולן את הרעיון.

"אסקימו לימון" (1978)

חוק הנוסטלגיה קובע שהעשור לפני הקודם תמיד יהיה רטרו מגניב. בשנות ה־70, כשצולם "אסקימו לימון" (שאותו הפיק גולן וביים בועז דוידזון), ניסה הסרט לשחזר את תל אביב של שנות ה־50. הרבה רחובות מוכרים בעיר צולמו כשהם לבושים בסגנון הפיפטיז ומעוטרים במכוניות מאותה התקופה, אבל הכוכבת הייתה גלידה מונטנה – הגלידריה בעלת המעמד האגדי של מרכז חיי הלילה התל אביביים, ותוך התעלמות מפרטים שוליים כגון העובדה שהסרט מתרחש שנתיים לפני שהגלידריה נפתחה למעשה. האגדה חשובה יותר מהפרטים הקטנים. הגלידריה נשארה פעילה במשך עשרות שנים, אם כי מעמדה הידרדר לרמת מוצג מוזיאוני של "תל אביב של פעם". בשנים האחרונות התחולל מאבק על גורלה של הגלידה: הבעלים הוותיקים נאבקו בהריסתה, ובשלב כלשהו עלתה אפילו האפשרות שיפתח קיצור – בנצי מ"אסקימו לימון" – ירכוש אותה. בסופו של דבר מונטנה הלכה בדרך כל גלידה ופינתה מקום לקדמה.