תכל'ס, לואי אף פעם לא באמת הצחיק אתכם

ירד לכם מ"לואי", מה לעשות. הסדרה הייתה כזה סיפור הצלחה יפה בהתחלה, אבל מאז קרה משהו. אולי ההצלחה שינתה אותו. הוא נהיה מטיפני מדי, יש ספיישלים שלו ביוטיוב עם כתוביות בעברית וכל בן אדם שני בשדה תעופה מצטט את "הכל מדהים ואף אחד לא מאושר". מרגיז. יש גם את העניין הזה עם השמועות הלא נעימות, אבל החלטתם לחכות לגוף עדויות רציני יותר. בלי קשר לזה, אתם כבר מזמן מרגישים שאתם זקוקים לקול קומי חדש, מישהו שיעזור לכם להגדיר מחשבות שאתם נשבעים שחשבתם כל הזמן הזה ממש בראש שלכם, אבל נזקקתם לאמריקאי עם מיקרופון בשביל להוציא אותן החוצה. הנה חמישה כאלה. על לא דבר.

יוג'ין מירמן

דמות ותיקה יחסית בעולם הסטנד־אפ האלטרנטיבי. מירמן, שהפרצוף שלו מוכר לכם כי הוא היה בעל הדירה בסדרה האהובה "טיסת הקונקורדים", מעוניין פחות לגרום לאנשים לתפוס את הראש ולהגיד "זה כל כך נכון!". הוא מעדיף לספר על מפגשים ביזאריים עם בעלי חנויות, לנגן על טרמין (כלי שהנגינה בו מבוצעת ללא מגע ונשמעת כמו רעשים סטטיים) ולדווח על שלל הדרכים שבהן הוא מטריל אתרי היכרויות. לספיישל האחרון והמוצלח שלו קוראים "An Evening of Comedy in a Fake Underground Laboratory". מי שאהב אותו חייב להמשיך גם לאלבום המוקדם יותר, "!En Garde, Society".

גאי בראנום

נראה שבראנום מוכן לאייש בשמחה את הקלישאה של הגיי הכועס ומושחז הלשון. לאורך האלבום הראשון והמבריק שלו, "Effable", שיצא ממש לפני חודש, מסביר בראנום – שהיה כותב ופאנליסט ב"Chelsea Lately" (בין השאר) – למה הוא שונא היפסטרים (כי הם מתלבשים כמו החוואים ההומופובים שהוא שנא בעיירה הקטנה שבה גדל), תוהה למה לעזאזל יש סטרייטים בקהל ומבצע את אחד מקטעי עבודת הקהל הכי נוקבים והכי מביכים ששמעתי באלבום סטנד־אפ. חוץ מזה הוא גם אחראי על הבדיחה המושלמת: "החלק הכי טוב בלהיות גיי זה שאף אחד לא מצפה ממני לאהוב את קינגס אוף ליאון".

מורגן מרפי

קומיקאים עם הגשה פלגמטית לרוב בונים על זה שהדיבור השטוח שלהם יעצים את אפקט ההפתעה מהדברים שהם אומרים, בין שהם יהיו מזעזעים (אנתוני ג'סלניק) או מוזרים מדי (סטיבן רייט). אבל מורגן מרפי לא בדיוק שייכת לאסכולה הזאת. לה (או לפחות לפרסונה הבימתית שלה) באמת לא אכפת. היא עסוקה בלשתות יותר מדי, להיות חברה לא טובה ולסרב לצאת מהבית. לקראת סוף הספיישל הביכורים שלה, "Irish Goodbye", היא עוברת לחומרים אישיים יותר ונפתחת קצת, מה שקצת מנפץ את האשליה של "המיזנתרופית האמיתית של הסטנד־אפ". כמו כן, "Irish Goodbye" כולל גם את הבדיחה הגסה ביותר ששמעתי בחיי. לא נעלה אותה על הכתב, אבל היא מתחילה בהצהרה תמימה על משפט פיק אפ.

הארי קונדבולו

דמיינו את כל הזעם הצודק של כריס רוק עטוף בתואר שני מה־London School of Economics ומוגש על ידי הודי־אמריקאי צעיר שלפעמים, כך נדמה, מעדיף לדבר בכלל על אהבתו לוויזר מאשר על יחסי גזעים בארצות הברית. קטע אחר שלו, מבלי להרוס, נגמר בכך שקונדבולו מהרהר "והבדיחה הזאת עונה 'כן' על השאלה 'הארי קונדבולו, האם אתה מסוגל לכתוב בדיחה פמיניסטית על הזין שלך?'". בקיצור, קונדבולו הוא האנטיתזה לקומיקאים שבוחרים להגיד דברים סתם כי הם לא פוליטיקלי קורקט. לאלבום שלו אגב הוא קרא "2042 Waiting for", לאחר ששמע מגיש בפוקס ניוז אמר שב־2042 הלבנים בארצות הברית יהיו במיעוט.

מארק מארון

קומיקאי ותיק, בן דורו של לואי סי.קיי, שהוציא את עצמו ממשבר אישי ומקצועי באמצעות הפודקאסט האגדי שהתחיל להקליט ב־2009, WTF with Marc Maron – שהפך אותו לאחד מסיפורי ההצלחה הכי לא סבירים בסטנד־אפ האמריקאי. הוא התחיל בריאיוּן קומיקאים כמו ג'ף רוס ודייב אטל, ולפני כמה שבועות ראיין את הנשיא אובמה, לא פחות; אך כולם הגיעו אליו למוסך שהוסב לסטודיו. אבל מארון הוא קודם כל קומיקאי מעולה ורק אחר כך מראיין מבריק. הסטנד־אפ הנוירוטי שלו מתנהל בקצב שונה מאוד מזה שאנחנו מכירים: מארון יושב בדרך כלל על שרפרף ברים וכותש יחד עם הקהל את ההורים שלו, תהלוכה שלמה של אקסיות וגם לא מעט מעצמו. הספיישל המעולה "Thinky Pain" זמין בנטפליקס.