הבימה היא רבין החדשה

במשך שנים היא הייתה כיכר התיאטרון והקונצרטים וייצגה תל אביביות מהזן הקולטוריסטי. בקיץ 2011 הגיעו אל רחבת הבימה דפני ליף ושותפיה למחאה החברתית – שהפכו אותה למוקד להתארגנות פוליטית והוציאו מתוכה כמה מההפגנות החשובות ביותר בתולדות המדינה. בשבועות האחרונים הפכה הבימה לכיכר משוסעת, שמגיעים אליה השרידים האחרונים של השמאל הישראלי כדי לזעוק ולדמם אל מול פעילי ימין מיליטנטיים. למרות הגעגוע לעצרות השלום הגדולות בכיכר רבין, יש מי שרואים בכך דווקא מגמה חיובית.

התהליך שבמסגרתו חזרה בשנים האחרונות רחבת הבימה לארח הפגנות קשור בראש ובראשונה בניסיון לברוח מהתדמית הבעייתית שנוצרה לכיכר הסמוכה. "כיכר רבין נעשתה מזוהה עם הממלכתיות, מקום שבו עורכים עצרות זיכרון וחוגגים ניצחון למכבי", אומר פעיל השמאל חגי מטר. "אלה אירועים רשמיים, בניגוד למחאה ששואפת להיות דינמית". לדבריו של אשר שכטר, מחבר הספר "כרוניקה של מחאה", פעילי המחאה החברתית התמקמו דווקא בכיכר הבימה מאחר שהיא נחשבה בעיניהם לניטרלית. "בניגוד לכיכר רבין, הבימה לא זוהתה עם טראומות היסטוריות ולא הייתה 'שמאלנית' במובהק. היא גם לא הייתה מקושרת למחאות אחרות, כמו מחאת כיכר הלחם שזוהתה עם כיכר המדינה".

פעילי השמאל שבחרו לארגן בה את ההפגנות נגד מבצע צוק איתן נשענו אמנם על תהילת העבר שלה מקיץ 2011, אך זו לא הייתה הסיבה היחידה. להפגנות הענק של המחאה החברתית ולהפגנות האחרונות אין הרבה במשותף – לא בתוכן, הפונה הפעם לנושא המדיני, לא בצורה, הבועטת והמתריסה יותר, ובטח שלא במספר המפגינים. השמאל של היום בוחר בהבימה פשוט כי הוא מחובר למציאות. "פעם הפגנות שמאל היו יכולות למלא את כיכר רבין, והיום לא. בכיכר הבימה אפשר לארגן הפגנה שנראית טוב גם אם לא ממלאים את כולה", אומר מטר. מיטל להבי, יו"ר סיעת מרצ במועצת העיר, זוכרת היטב את ימי התהילה של השמאל בכיכר רבין, ואין לה ברירה אלא להסכים: "הבימה קטנה ואינטימית יותר, וקל לייצר בה נפח של נוכחות, בניגוד לכיכר רבין שבה כמה אלפים בודדים הולכים לאיבוד".

צילום: לין הורוביץ

ד"ר טלי חתוקה, אדריכלית ומעצבת עירונית החוקרת את היחסים בין תרבות ופוליטיקה למרחב אורבני, מאמינה שאפשר למצוא בתהליך הזה גם נקודות חיוביות: "בתל אביב של לפני שנות ה־50 ההפגנות היו פזורות בכל העיר ואורגנו בעיקר בצורת תהלוכות, בלי שהיה מערך פורמלי להתכנסויות. הרעיון להקים משהו כמו כיכר מלכי ישראל התבשל באמצע שנות ה־40 בדיוק בשביל ליצור מרחב מהסוג הזה. זה הצליח כל כך, עד שזה התחיל להעלות הרבה שאלות בנוגע לדמוקרטיזציה – כמה עצרת צפויה וסטטית כל כך מהסוג שמתקיימות בכיכר רבין באמת יכולה להיחשב כמשהו מחאתי שמערער על הסדר הקיים".

אז כיכר הבימה חוזרת למעשה לתפקיד ההיסטורי שלה?

"במידה מסוימת כן. אחת ההפגנות החשובות שהתנגדו לספר הלבן ממאי 39' יצאה ממנה. אפשר לזהות היום תהליך מעגלי של חזרה לצורת ההתארגנות של שנות ה־30 וה־40, ולדעתי מדובר בתהליך חיובי ודמוקרטי יותר. ההפגנות משתנות וקשה לצפות מה יתרחש בהן. בפעמים האחרונות, לצערי, זה בא לידי ביטוי באלימות".

נחמה וחצי. צילום: אנטולי מיכאלו

נקמה וחצי

התמורות שעברה רחבת הבימה השפיעו גם על בתי העסק הממוקמים בה, הבולט בהם הוא קפה נחמה וחצי הפועל באזור מפברואר 2006. לדברי הבעלים מומו גולדזמד, המקום נפתח כדי לשמש כקפה שכונתי קלאסי בלי להתחשב במוסדות התרבות שבכיכר. עם השנים הוא הפך בעל כורחו לסמל לאסקפיזם תל אביבי: במשך כל שעות היום הוא מלא בלקוחות – החל מפרלמנטים קולניים ועד לסטודנטים שעובדים על הסמינר במדעי הרוח – המפגינים בו נוכחות שאינה מושפעת מדברים אחרים הקורים בעיר (ובטח שלא מחוצה לה), וכך מייצגים באופן המזוקק ביותר את "לוגמי האספרסו" הידועים לשמצה.

אירועי המחאה השפיעו באופן בלתי נמנע גם על בית הקפה, המשמש עד היום כבית לפעילים חברתיים כמו רני בלייר, אלדד יניב, דפני ליף ותומר שרון. את מפלגת ארץ חדשה, שהתגבשה על שולחנם הקבוע של יניב ובלייר, כינו לא פעם "מפלגת נחמה וחצי".

"בנחמה השתמרה הרבה מהאווירה של קיץ 2011", מסביר שכטר. "היא אמנם החמיצה בדרך והפכה מאווירה של תקווה לאווירה של ייאוש, אבל גם בית למיואשים הוא בית". "יש בנחמה אווירה שמעודדת שיחה וזרימה בלתי פוסקת של רעיונות", מוסיף שרון, "זו דוגמה לקשר שהמקום מקיים עם המחאה".

לפני כשבועיים, במהלך הפגנת השמאל שנערכה ברחבה, נכנסו למקום פעילי ימין והחלו לתקוף את הצוות והלקוחות. יש להניח שהבחירה שלהם בנחמה הייתה אקראית, אך בלי להתכוון הם הצליחו לפגוע באחד מהסמלים הבולטים שיש ל-"תל אביביות" שממנה הם סולדים כל כך: כזו המגלמת בתוכה את הקונפליקט בין אסקפיזם וניתוק מצד אחד והזדהות עיקשת עם השמאל, החברתי והמדיני, מהצד השני.

האלימות של פעילי הימין בנחמה וחצי ובהפגנות שנערכו לאחרונה בכלל מעידה על אופי הגלגול הנוכחי של רחבת הבימה. את האחדות והקהילתיות של קיץ 2011 החליפו פילוג ושנאה, ומכיכר העם היא הפכה לכיכר השמאל (זה שעדיין לא מפחד לזהות את עצמו ככזה). בזמן מלחמה, כמו שנוכחנו לדעת, אפילו בגבולות שלה, התל אביביות – כעמדה ביקורתית או מנותקת – כבר לא תמיד לגיטימית.