הפגנת כוח

"אז מה אתם בעצם רוצים?", הייתה השאלה הקבועה שהופנתה כלפי אנשי המחאה החברתית ב־2011. לא שהיו חסרות דרישות ספציפיות – מהורדת מחירי הדיור, דרך תחבורה ציבורית ועד ליוקר המחייה – אבל לדובריו של הקפיטליזם הישראלי בתקשורת היה נוח להציג את ההפגנות בתור הפנינג לא רציני, שעשוע קיץ לאנשים מפונקים שלא באמת מבינים פוליטיקה, חברה או כלכלה.

ביום שבת האחרון, כמה אלפי בני אדם השתתפו בשלוש הפגנות שנערכו במקביל בתל אביב, כל אחת מהן עם מסר ברור מאוד – בכיכר רבין התכנסו תומכי הלגליזציה של הקנאביס; מאות צעדו למען זכויות הלהט"ב מגן מאיר לכיכר הבימה; ויותר מאלף מבקשי מקלט הפגינו ברחובות העיר וחסמו כבישים במחאה על החוקים המאפשרים לכלוא אותם, ועל יחס המדינה אליהם בכלל.

זה היה רגע נהדר שבו תל אביב הוכיחה עד כמה היא ההפך מ"בועה", כפי שאוהבים לכנות אותה – שהיא נענית לתפקידה ככיכר העיר הישראלית, שהערכים שהעיר מייחסת לעצמה מקבלים לרגע ביטוי של ממש במציאות.

יש אנשים שריבוי המחאות האלו מפחיד אותם. הפחד הזה יכול להתבטא בשמרנות מהסוג הישן והמגעיל: הומופובים, אלו שקוראים לתומכי הלגליזציה "מסוממים", גזענים שמסתירים את שנאת הזרים שלהם מאחורי כל מיני נימוקים מכובסים על המאזן הדמוגרפי ועל אכיפת החוק.

ויש מי שהפחד שלהם מהפגנות מתבטא בכל מיני נימוקים אסתטיים: למה לא מפגינים ביחד? למה חוסמים כבישים? למה אנרכיה? למה דווקא בתל אביב? מה עם הפריפריה? מה עם הכיבוש? כאילו להפגנות יש איזה תו תקן, שמי שלא עומד בו מאבד את הזכות להופיע במרחב הציבורי.

כל ההפגנות יפות בעיניי, גם אלו של אנשים שאני לא מסכים איתם או אפילו כאלו שמפחידות אותי, כמו כל מיני מצעדי דגלים לאומניים. וההפגנות של יום שבת היו יפות במיוחד. הן הראו שהרבה מאוד אנשים כבר מבינים שאין מה לחכות לפוליטיקאים או לבחירות בשביל להביא לשינוי.

פוליטיקאים מקדמים רעיונות רק אחרי שהם הבינו שהציבור "שלהם" כבר בשל בשבילם לחלוטין, וההבדל בין פוליטיקאים גרועים לפוליטיקאים טובים הוא שהטובים מזהים את ההבשלה הזו מהר יותר מהגרועים. מהבחינה הזו המחאה החברתית הייתה שנת האפס של האקטיביזם הישראלי; אחריה כבר ברור שבשביל להזיז משהו חייבים להשמיע קול.

הסיפור של הגראס הוא אולי הדוגמה הטובה ביותר. לפני שנה שלי יחימוביץ' עוד פחדה לספר שהיא עישנה ג'וינטים מפני שזה נראה לה מסוכן מדי מבחינה ציבורית, וזאת למרות שכבר אז היו סקרים שמלמדים על הכמויות העצומות של הישראלים שצורכים סמים קלים תוך כדי תפקוד יומיומי מלא.

היום כבר מותר לומר בקול רם שכולם מעשנים; יאיר לפיד בטח מתחרט על כל האמירות וההכחשות המטופשות שיצאו לו מהפה בנושא, ובוז'י הרצוג מנסה להסביר בראיונות איך יצא שהוא לא עישן מעולם, ולא להפך. הסיבה לשינוי היא שאנשים הפכו את העישון ממשהו סודי לדבר שמדברים עליו במרחב הציבורי, ובעיקר ברשתות חברתיות.

לפני כמה שנים, הפגנות לגליזציה היו עניין מסוכן. המשטרה רדפה את הבודדים שהעזו להתכנס בפומבי עם שלטים ירוקים. אני זוכר משמרת מחאה קטנה בכיכר רבין שפוזרה באלימות, והמפגינים בילו את סוף השבוע במעצר. להפגנת הלגליזציה במוצאי שבת באו חברי כנסת ואנשי תקשורת, והשוטרים הבינו היטב שתפקידם לאבטח את האירוע, ולא לשבור את הראש לנואמים.

מהפכת הלהט"ב מדהימה הרבה יותר. לפני 15 שנה הגיעו השוטרים לפזר אירוע של הקהילה עם כפפות גומי; היום פוליטיקאים מהליכוד (!) מוכנים לגרום למשבר קואליציוני בשביל הצעות חוק שוויוניות. לפני 20 שנה היו גם אנשים שעיקמו את האף מול וויגסטוק (פסטיבל דראג שמתקיים בניו יורק), ולפני חמש שנים בטח חשבו שעשרת מפגיני הלגליזציה בכיכר רבין הם פתטיים. היום ברור שבלי אלה שיצאו אז לרחובות, המאבקים האלה לא היו הופכים לעניין של מיינסטרים, והניצחון לא היה נראה באופק.

מבקשי המקלט, לעומת זאת, נלחמים עדיין על הזכות להשמיע את הקול שלהם. בעיני המדינה ובעיני רוב הציבור, הפליטים הם לא ממש בני אדם. אפשר להתעלם מבקשות המקלט שלהם, ואפשר לכלוא אותם בלי משפט לתקופה בלתי מוגבלת. בעיני הישראלים, הפליטים (כמו הפלסטינים בשטחים וכמו הבדואים) הם נושא לדיון בין יהודים מימין ומשמאל, ושהשחורים יחכו בסבלנות להחלטה שלנו לגרש או לקלוט, לשחרר או לאסור.

לכן ההפגנה במוצאי שבת הייתה מעשה מהפכני כל כך. היא העמידה לרגע את האפריקאים באותה מדרגה כמו חולה שזקוק למריחואנה רפואית או כמו זוג הומואים שרוצה להתחתן, שצעדו גם הם ברחובות העיר שלנו באותם הרגעים ממש. ההתארגנות הפוליטית הפכה את מבקשי המקלט מצללים לבני אדם. נאחל להם שלא ייקח 20 שנה עד שגם להם יתחילו להקשיב.