היסטוריה של אלימות: הפשעים הלא מפוענחים של תל אביב

מיום הקמתה הפכה תל אביב למוקד לסיפורי פשע ואימה. המטרידים ביותר הם מקרי הרצח, האונס והשוד שנותרו לא מפוענחים עד היום. כתבנו הדליק מקטרת ויצא בעקבות התיקים הפתוחים הכי מצמררים בתולדות העיר

גן מאיר. צילום: יולי גורודינסקי
גן מאיר. צילום: יולי גורודינסקי
21 באוגוסט 2014

הרצח בגן מאיר

"אימא", הספיק לזעוק דניאל פקטורי רגע לפני שהתמוטט בפתח בית אימו ברחוב בוגרשוב 62. האם מיהרה להתקשר למד"א וכשאלו הגיעו הם מצאו את פקטורי, צעיר בן 25, מוטל על הרצפה כשהוא סובל משטף דם חמור במוח. הם מיהרו לפנות אותו לבית החולים אבל פקטורי נפטר יום למחרת. באותו הזמן הובאה למחלקה הכירורגית של בית החולים הדסה צעירה בת 22 בשם נעמי שטיין כשהיא מגואלת בדם ופצועה בראשה. לאחר בדיקה קצרה התברר שנאנסה באכזריות.

הלילה שבין 21 ל־22 באוגוסט 1949 שינה את פניה של תל אביב לעד. רחובות העיר כבר לא יהיו בטוחים יותר וייקחו שנים עד שתושבי העיר יעזו להסתובב בגן מאיר בלילות. באותו הלילה התבודדו להם פקטורי, מוזיקאי ומלחין מקיבוץ שמואל ושטיין בגן מאיר. הם היו אח ואחות מאותו האב, עורך דין נודע בשם מרדכי שטיין, שהקים את תנועת השמאל הקיצוני הטרוצקיסטית "תנועת הכוח השלישי". הם גילו זה על קיומו של זה רק שלושה שבועות קודם לכן וזאת הייתה (ככל הנראה) פגישתם הראשונה.

על פי עדותה של שטיין בפני חוקר המשטרה, היא ופקטורי קיימו מגע מיני חלקי כאשר בשלב מסוים הגיח אדם מאחוריהם, הכה את פקטורי ואז אותה. מי שהתקשר למשטרה והודיע כי ראה בגן מאיר נערה פצועה, הוא אדם בשם דוד יעקובוביץ', שומר לילה ב"בית חינוך לילדי עובדים" הנמצא בצדו השני של הגן. ב־26 באוגוסט, כשהיא עדיין שוכבת במיטה בבית החולים העירוני בתל אביב, הוצגו לפני שטיין במין מסדר זיהוי מאולתר עשרה גברים צעירים. "לאור עמום של מנורה, בתאורה שדמתה לתנאי האפלה ששררה בליל המקרה – עברה הצעירה הפצועה כשהיא מוטלת על מיטה לאורך שורה של עשרה גברים צעירים, שהסתדרו בחדר הרופאים הארוך במחלקה הכירורגית בבית החולים העירוני בתל אביב", דיווח 'הארץ' בזמנו. "מבין העשרה שהשתתפו במסדר הזיהוי הדרמטי הזה נמצא גם החשוד דוד יעקובוביץ'… זוג עיניים בוערות בלט מבין התחבושות, שכיסו את ראשה של הצעירה, כשהיא בודקת במבט מאומץ את פני כל אחד ואחד מהמשתתפים במסדר. בהתקרבה ליעקובוביץ, מששה בזהירות את שערות ראשו ואחרי כן הצביעה: זה הוא!".

ב־23 בנובמבר 1950 מצא בית המשפט המחוזי את יעקובוביץ' אשם ברצח דניאל פקטורי וגזר עליו עונש מוות, זאת למרות שהשופטים קיבלו את טענת יעקובוביץ שלפיה הוא לא התכוון להרוג את פקטורי אלא רק לסלקו לבל יפריע למעשה האונס. יעקובוביץ' ערער לבית המשפט העליון, וזה המיר את עונש המוות ב־15 שנות מאסר תוך כדי שהוא קובע כי יש לבטל את הרשעתו של יעקובוביץ' ברצח ולהמירה בעבירה של הריגה. היה זה תקדים בתחום המשפט הפלילי בישראל.

בחלוף השנים הלכו והתרבו הטענות שלפיהן יעקובוביץ' כלל אינו האשם בפרשה. "יעקובוביץ' היה אדם תימהוני משהו, לא יציב. חי לבד, לא היו לו חברים, הוא היה מהשוליים. והאנשים הללו מאוד פגיעים לעיוותי דין. הוא נעצר, הוא הורשע ברצח, הוא נידון למאסר עולם. הוא לא ביצע את זה", הפתיע עורך הדין אביגדור פלדמן בראיון לאילנה דיין ב"עובדה" בשנת 2008. "הזרע לא שלו, לא נמצאו עליו כתמי דם, הזיהוי שלו לא היה זיהוי, אבל בית המפשט חיפש אשם. הרצח הזה היה רצח שהסעיר את תל אביב. פתאום העיר החביבה, הנחמדה, החמימה, פתאום חודר לתוכה כוח זדוני. חיפשו רוצח, מצאו את יעקובוביץ', הרשיעו אותו. עשרות עמודים על ההלכה המשפטית, תשומת לב מינימלית לעובדות. והעובדות הן שהוא אכן לא ביצע את הרצח".

צילומים: יולי גורודינסקי
צילומים: יולי גורודינסקי

ההיעלמות של עדי יעקובי

ביום שישי 13 בדצמבר 1996 יצאה עדי יעקובי, צעירה תל אביבית בת 17 מביתה ומעולם לא חזרה. בפעם האחרונה נראתה עדי באותו יום בשעה 19:00, מנסה לתפוס טרמפ בפינת הרחובות קינג ג'ורג' והנביאים. לאחותה התאומה שרית סיפרה שהיא מתכוונת לנסוע לנתניה לפגוש חברה. האם היא נחטפה? האם היא ברחה? האם היעלמותה היא חלק מפרשה גדולה יותר? כמה ימים לאחר היעלמותה של עדי ניסה מכר שלה להתאבד בקפיצה מגג דיזנגוף סנטר. על כתפו גילו הרופאים קעקוע עם הספרות 666 ונבדק חשד שלפיו ההיעלמות קשורה לכת השטן. כיוון החקירה הזה לא העלה דבר.

בראיון למעריב לפני שנה סיפר יוסי, אביה של עדי, כי שנתיים אחרי ההיעלמות של עדי נעצר עורך דין, מכר של המשפחה. אישתו הקנדית התלוננה כי הוא הכה אותה ואמר לה שהוא יעשה לה את מה שעשה לעדי יעקובי ו"אף אחד לא ימצא אותך". הוא נחקר ושוחרר לאחר שלא נמצאו כל ראיות נגדו. כיוון נוסף שנבדק הוא האפשרות שעדי נחטפה והועברה לשטחים. אימא של עדי, בטי (שנפטרה לפני שנתיים מסרטן), אף נפגשה עם גורמים פלסטיניים במטרה לדלות מידע על גורל בתה – ללא הצלחה. לפני שש שנים הבחין ידיד המשפחה בשמה של עדי יעקובי מרוסס בשחור על קיר בחדר מדרגות של בניין מוזנח ברחוב העבודה בבת ים. האם לגרפיטי יש קשר להיעלמות? גם במקרה הזה הובילה חקירת המשטרה למבוי סתום. עדי גדלה בתל אביב ברחוב הרמן הכהן, למדה בבית הספר היסודי גבריאלי, ולאחר מכן עברה ללמוד במגמת הספורט בתיכון עירוני א'. כשהיתה בת 15 נפרדו הוריה. הכינוי שלה היה פומיקי, והכתובת על הקיר בחדרה "פומיקי פה, פומיקי שם, לא תמצאו אותי לעולם. חה, חה, חה…", קיבלה לאחר היעלמותה משמעות מצמררת. כמעט 18 שנה חלפו מאז נעלמה עדי ולמשטרה עדיין אין קצה חוט. תיק מספר 15/96 של הנעדרת עדי יעקבי עדיין פתוח.

כל מי שיודע דבר על היעדרותה מתבקש להתקשר למספר הטלפון 5428198־02

גן מאיר. צילום: יולי גורודינסקי

שוד הכספות הגדול בבנק דיסקונט

לפני קצת יותר משנה הבטיחו הפרומואים של "כלבוטק" שהנה, בוקי נאה הגדול עומד לחשוף מי עומד מאחורי השוד המקצועי והמתוחכם ביותר שנעשה בישראל – שוד הכספות הגדול בבנק דיסקונט בתל אביב, שהתרחש ב־2002. "החשיפה" של נאה בסופו של דבר הייתה מאכזבת וכללה רק הבטחה – לטענת נאה, בתוך ימים, מקסימום כמה שבועות, תכנס צמרת המשטרה מסיבת עיתונאים מיוחדת שבה תחשוף מי הכנופיה שאחראית לכך שבמהלך יממה נפרצו 454 כספות ונשדדו כסף ותכשיטים בשווי 25 מיליון דולר. הימים חלפו, גם השבועות, ומשטרת ישראל עדיין לא הצליחה לפענח מה אירע בבנק בין שישי בצהריים לשבת אחר הצהריים, 19־20 ביולי 2002.

לפי מה שכן ידוע על הפרשה, השודדים נכנסו דרך סמטה צדדית הצמודה לסניף הבנק, הרימו את לוחות הפלדה של חדר מיזוג האוויר והחליקו לחלל תת קרקעי גדול המרושת בצינורות מיזוג האוויר. מתוכו קדחו השודדים חור בקיר חדר הכספות באמצעות מקדחה. הם דחפו לחור אבן ענקית בגודל של 50 על 60 ס"מ ובעזרתה פילסו את דרכם לתוך חדר הכספות. ארבעה שומרים שנכחו באותה שעה בבנק לא שמעו דבר. 12 שנים מאוחר יותר, ולמשטרה אין עדיין רמז מי עומד מאחורי השוד המתוחכם והמסעיר בתולדות העיר תל אביב.

בנק דיסקונט. צילום: יולי גורודינסקי

רצח פרופסור ניב

כבר שבע שנים שהתיק המכונה "כאב לב" פתוח במחוז תל אביב של המשטרה. במהלך השנים הללו היו בטוחים במשטרה לא פעם ולא פעמיים שהנה הם הצליחו לשים את ידם על רוצחיו של פרופסור דוד ניב, מנהל היחידה לטיפול בכאב בבית החולים איכילוב ובעל שם עולמי בתחום, אולם תמיד ברגע האמת לא הצליחו לספק את ההוכחות הנחוצות.

1:30 אחרי חצות. 5 בפברואר 2007. פרופסור ניב, בן 57 ואב לשלושה ילדים, מסיים עוד יום עבודה, נכנס לב־מ־וו המפוארת שלו ונוסע לכיוון ביתו שבסביון. ברחוב אלוף שדה נורים לעבר מכוניתו מספר רב של כדורי אקדח. הוא מאבד שליטה על רכבו ומתנגש באי תנועה. צוותי הרפואה מגיעים במהירות למקום, פותחים את דלת הרכב ומגלים את גופתו של ניב עם פצעי ירי רבים. לאף אחד אין ספק שמדובר בהתנקשות. השאלה שנשאלת היא – למה? מדוע שמישהו ירצה להתנקש בחייו של פרופסור לרפואה, שככל הידוע אין לו אויבים ואינו מסוכסך עם אף אחד?

שלושה חודשים אחרי הרצח נטלו גדודי חללי אל אקצה אחריות לרצח. הם טענו שהרצח בוצע בשוגג והם בכלל תכננו להתנקש בחייו של חבר כנסת ישראלי שנהג ברכב דומה לזה של פרופסור ניב. קצין הכנסת דאז, יצחק שד"ר, אף שיגר 120 מכתבים לכל חברי הכנסת שבו הם התבקשו להודיע לו האם הם נוהגים ברכב מסוג ב־מ־וו בצבע אפור. למרות לקיחת האחריות, המשטרה מעולם לא הצליחה להשיג הוכחה שהמניע לרצח אכן היה לאומני.

שנה מאוחר יותר, בעקבות מידע מודיעיני שהגיע למשטרה, החלה חקירה סמויה שהופנתה כלפי חברי כנופיה מרמלה ומלוד. לאחר חצי שנה של מעקבים והאזנות נעצרו ארבעה חשודים, לגבי אחד מהם נטען שהוא סובל מכאב כרוני ונעזר בתרופות ובמכשור מיוחד. על שאר פרטי החקירה הוטל צו איסור פרסום שלא הוסר עד היום. החשודים הכחישו את האשמות, שתקו בחקירות, ושוחררו אחרי מעצר של שבועיים. במשטרה ניסו לפנות לבית המשפט העליון אולם גם שם נדחו. לאחר הדיון, סינן קצין המשטרה שהיה באולם: "עוד רוצח בדרך הביתה".

בנק דיסקונט. צילום: יולי גורודינסקי