הקוד האתי – דיני ניחום אבלים

 

צחוק יסוד

הומור שחור הוא ללא ספק הכלי הטוב ביותר להתמודד עם אובדן. מה שכן, הוא מותר רק אחרי שהאדם שאתם מנחמים השתמש בו קודם. עד אז עליכם לנהוג ברצינות גמורה.

הנפטר והמפוטר

החיים הם דבר מוזר – אבל של אחד הוא השמחה של האחר, או לפחות אופציה לחתוך מוקדם מהעבודה כי אתם צריכים לנסוע להלוויה. קחו את הזמן כמובן, אתם עושים מצווה, ובהנחה שהבוס שלכם הוא לא ליאור שליין (סתם, נו) אולי אפילו תהפכו את זה לחצי יום חופש. גם לצאת שעה מוקדם יותר בשביל להגיע לשבעה תופס, אפילו אם היא עשר דקות הליכה מכם.

הזנה בכפייה

האיטלקים נוהגים להביא כסף, הישראלים עוגות הבית. אם אתם לא מהמעגל הקרוב אין טעם להביא אוכל, יהיה יותר מדי גם ככה וכולם יתלוננו שיש יותר מדי אוכל ואף אחד לא אוכל. יהודים. מנגד, לכולם מותר לאכול. מה אנחנו, חיות?

גיוס חובה

הגעתם לשבעה בדיוק כשמתחילים להתפלל וצריכים אתכם למניין? גם אם אתם אתאיסטים גמורים (שוב שלום שליין), לא תהיה לכם ברירה. מקסימום תעשו עם הפה. אם אתם מזהים בסביבתכם מספיק גברים אחרים שיוכלו להיספר במקומכם, אתם לא מחויבים להגיד כן – אלא אם המנוחם מבקש בעצמו.

חרדים מהדת

בלי קשר לרקע של הנפטר, שבעה היא המקום הכי גרוע בעולם לפתוח בוויכוחים תיאולוגיים או פוליטיים. יש הרבה אמוציות באוויר והרבה רגישויות מובנות, וזה בטח לא הזמן להחזיר לדודה שאומרת "טוב הוא עכשיו במקום טוב יותר" עם "אין באמת דבר כזה גן עדן". הנהנו בהסכמה וחשבנו על המסכנים בעבודה שלכם שעדיין עובדים על המצגת למחר. יש אלוהים.