זכות הצעקה

מי שגר במרכז העיר לא יכול היה להחמיץ בחודשים האחרונים תופעה חדשה שצצה ברחובות: אדם, לבוש בדרך כלל טי שירט ומכנסיים קצרים וחמוש באוזניות, שפוסע ברחוב וצורח כל עוד נפשו בו מה שנשמע לפרקים כמו ג'יבריש מוחלט ולפרקים כמו חלקי שירים בלתי מזוהים. מאז שהחל את פעילותו הוא הפך למושאם של מבטים המומים מצד עוברי אורח תמימים ושל פוסטים נרגנים בפייסבוק מאת אנשים שהעיר מהשנ"צ.

עכשיו, לראשונה ובאופן בלעדי, ואחרי מאמצים רבים (את חולדאי קל יותר לראיין), הוא הסכים להיחשף אצלנו. שמו איתי עזיזי, בן 27, למד פיזיקה בטכניון ובאוניברסיטה העברית, והוא חולם להיות פילוסוף או מדען. הדבר הראשון שהייתי חייב לשאול אותו הוא למה לעזאזל הוא צועק כל הזמן.

"אני לא מגדיר את הפעילות שלי כצעקות, אלא כהפקת קול תוך כדי תנועה", הוא מסביר. "זה מאתגר וגם מאוד משחרר לפעמים. יש בזה משהו חלוצי, אוונגרדי בעיניי. חוץ מזה, בחודש וחצי הורדתי 11 ק"ג".

מתי התחלת עם זה ולמה?

"כבר ב־2007, כשגרתי בקליפורניה, הייתי שר לעצמי שירים בזמן הליכה. עם הזמן, כשהביצועים שלי השתפרו והצלחתי להגיע לעוצמות גבוהות, התחלתי להכניס אלמנטים מחאתיים שאני משליך בפומבי כלפי הציבור כתוצאה מהרבה כעס ואכזבה משלל חוויות טראומטיות שעברתי בישראל. מעבר לכך אני נאבק כל יום על הזכות שלי לבטא את עצמי במרחב דמוקרטי, על הזכות להביע את הסבל שאני חווה, על הזכות להתנסות, בתור מדען, ביכולות של הגוף שלי. כואב לי והגוף שלי צורח. אני מתנצל על חוסר האסתטיקה".

ומה התגובות שאתה נתקל בהן ברחוב, אנשים לא מתעצבנים?

"בסך הכל אני לא נתקל בהרבה תגובות. רוב האנשים די אדישים. מישהי אחת מקסימה אמרה לי שכשהיא צופה בי זה נראה כאילו אני זועק את זעקתם של אלו שלא מסוגלים לדבר ולהביע את עצמם. מישהו חביב אחר אמר לי שהוא חלם עליי בלילה הולך עם קבוצה של אנשים ואנחנו צועקים ביחד. יש לי גם מעריץ קבוע בן שנתיים משדרות ח"ן ועוד כמה ילדים ששמחים לראות אותי בדרך ולפרגן. פה ושם יש גם תגובות לא מקבלות: למשל זקן שניסה לתקוף אותי במטאטא, בחורים שאני מפריע להם לישון, שוטרים או שוטרות שפונים אליי בנימה אגרסיבית ובאיומים. לכן החלטתי לאחרונה להמשיך עם הפעילות שלי בשעות יותר נוחות לציבור, בערך בין שתיים עשרה בצהריים לשבע בערב".

ולשאלה שתשים סוף לכל הספקולציות – מה אתה שומע שם באוזניות?

"הרבה דברים. אם לבחור חמישה אמנים מייצגים אז: טייק דאת, בְּיֶרְק (עזיזי התעקש שאכתוב בְּיֶרְק ולא "ביורק"), טורי איימוס, אלאניס מוריסט ואנני לנוקס".

ויש לך מסלול קבוע? אני שמעתי אותך בקביעות מתחת לדירה הקודמת שלי בשד' ח"ן.

"אחרי כל מיני ניסיונות, הבנתי שקלסטרופובי מדי בשבילי לפעול ברחובות רגילים, אז אני בוחר לעבור בשדרות שבמרכז העיר".

ואיך לא נגמר לך הקול אף פעם – אתה צורח בפול ווליום שעות על גבי שעות?

"זה הכל עניין של אימון נכון. אין ספק שלימודי המדעים תורמים לי בהמצאת שיטות אימון משל עצמי, וכשהן מתבררות כיעילות אני ממש מאושר".