חלום ושמו דירה בתל אביב

יש רק שני סוגים של תל אביבים: אלו שיש להם דירה ואלו שאין להם דירה. מי שמחזיק בדירה לא קנה אותה בעצמו, ההורים או הסבים קנו אותה. מי שלא מחזיק בדירה כבר לא יזכה לדירה, אלא אם יתרחש אירוע ירושה בלתי צפוי.

קבוצת השוכרים נחלקת לשניים: אלו ששוכרים דירה מבעלי דירות ואלו שמשלמים משכנתה, ובפועל שוכרים את הדירה מהבנק. השוכרים מבעלי דירות צריכים להתאים את עצמם לגחמות הבעלים ולצאת לנדודים כשהבת של בעל הבית משתחררת מהצבא, והשוכרים מהבנק יודעים שכל חודש של השתמטות מעבודה עלול להביא למפולת שסופה באובדן ההשקעה הגדולה של חייהם.

כמה מידידיי הטובים ביותר בעלי דירות. מדובר באנשים נחמדים שנראים ומתנהגים בדיוק כמונו, מחוסרי הדירות. אבל לשני הצדדים ידוע היטב עד כמה אנחנו שונים. הם יכולים להסתובב בעולם ולהשכיר את הדירה, להפסיק לעבוד ולדעת שיהיה להם איפה לחיות. אנחנו צריכים להמשיך לשלם סכומים – שנעשים דמיוניים מרגע לרגע – בעבור היכולת לגור בעיר, שהיא הכרחית למציאת עבודה, שהיא הכרחית לתשלום הסכומים האלו.

עם כל חיבתי לידידיי בעלי הדירות אני לא יכול שלא לחשוב על הפער בינינו. בחודש שעבר התפרסם ב"דה מרקר" ראיון עם יועצו הכלכלי של ראש הממשלה, יוג'ין קנדל, שהסביר שעליית מחירי הדירות היטיבה עם העם כי היא העלתה את העושר של שני השלישים מהאוכלוסיה שמחזיקים בדירות. בשליש שלנו איש לא חייך.

השבוע התפרסמו נתוני סוף השנה בשוק הדיור, והתברר שצריך כעת 136 חודשי שכר כדי לקנות דירה ממוצעת בישראל, שזה חמישה חודשים יותר מב־2011, שנת המחאה החברתית. בשווייץ, לשם השוואה, דרושים חמישים חודשים בערך. עליית המחירים המרכזית התרחשה השנה בפריפריה, ככה שגם מהסיסמאות המאשימות שהוטחו במפגיני המחאה החברתית לא נשאר הרבה. וזה עוד בלי להזכיר את מצב שוק העבודה מחוץ לתל אביב או את התחבורה הבלתי אפשרית למרכז.

תחושת הדחיפות הפוליטית שנוצרה בעקבות המחאה החברתית נעלמה לחלוטין. יאיר לפיד הפסיק לדבר על מעמד הביניים והתחיל לקשקש על השלום, ומפלגת העבודה החליפה את יחימוביץ' המיליטנטית בבוז'י. נכון, נוחי דנקנר הופשט מנכסיו ומחיר השמנת יורד, אבל לא בגלל זה יצאנו לרחובות. אולי זה לא מקרה שהשם "מחאת האוהלים" נזנח לטובת "המחאה החברתית" האמורפי: ככה נוח יותר להתעלם מהדיור.

אם מישהו מאיתנו, מחוסרי הדירות, חשב שהממשלה עוד תנסה לעשות משהו, החודשים האחרונים הביאו להתפכחות מבאסת. במוספי הנדל"ן – מדור הפנטזיה החביב עליי בעיתון – צוטטו בכירים במשק ובממשלה שהבהירו שאין שום כוונה להוריד בבת אחת את מחירי הדירות, בעיקר כדי לא לפגוע בבעלי הדירות ובלוקחי המשכנתאות. יש בכך היגיון כלכלי מסוים, אבל ההיגיון הזה הוא שמשאיר אותי ואת רוב האנשים שאני מכיר בחרדות קיומיות, ומנציח את הפער בין אלו שיש להם לאלו שאין להם. אם זה ההיגיון, הגיע הזמן לצעדים לא הגיוניים מצדנו.