אללה הוא יוסטור: האם תל אביב היא מקום אידיאלי לגידול ילדים?

בחופש הגדול הקמנו את קייטנת "אללה יוסטור", מונח שחוזר פעמים רבות כשיש לך שני במביני בנדיטים. הפעילויות לא היו מרגשות במיוחד, אבל המורל – גבוה. נסענו ברחובות העיר וצעקנו "מי אנחנו?" – "אללה יוסטור!". "מאיפה באנו?" – "מתל אביב!". רגע, תל אביב? אני רגילה לקריאה "הרצליה!" שמתחרזת עם "את הגביע!" (כתשובה לשאלה "ומה הבאנו?"), אבל הבמביני שלי תל אביבים מבטן ומלידה. סוג של גאווה להרצליינית (העיר) שכמותי, שברגע שקיבלה רישיון, נסעה לשוטט ברחובות תל אביב כדי לברוח מתחושת הפריפריה החונקת, ויומיים אחרי השחרור עברה לגור שם.

אין כמו תל אביב. בטח בתקופת הרווקות ההוללת שזִכרה כבר היטשטש מעשן הברים, אבל גם עכשיו, כשאני אימא לשני אללה יוסטורים קטנים ומתוקים. ואל תדברו איתי על יוקר המחיה בעיר, כי לטעמי זאת פיקציה שתלויה בעיני המתבונן. ניקח את אתמול לדוגמה – יצאנו מהבית רגע לפני שהם מתחילים לטפס על הקירות, באופן הכי מילולי, ונסענו להעביר את הזמן במקום ממוזג. עלינו על האופניים החשמליים (אין לנו מכונית, חוסך מלא כסף ועצבים), בדרך רוקנו את מדפי הקופיקס תמורת 20 ש"ח ובג'ימבורי בגן העיר שילמנו 10 ש"ח לראש ("תיזהר עליו!"). אחרי שמיצינו גם את המזגן בסנטר ואת הגלישה מהרקטום של הפיל במשחקייה החינמית שם, ישבנו עם חברים לאכול בקוסם. שם, בזמן שמשאית זבל חונה עלינו ועושה את מה שהיא עושה, ירדנו תמורת 50 ש"ח על פלאפל ושווארמה, שאני לא מניחה שהיינו מוצאים בפרדס חנה כרכור ואם כן – לא בהרבה יותר זול.

בסך הכל היום הזה עלה לנו 90 ש"ח. לא הרבה. אז אל תדברו איתי על יוקר המחיה, אמרתי לכם שזה בעיני המתבונן.

אבל רגע. עזבתי עכשיו את המחשב כדי ללכת לקנות סיגריות וגיליתי שנעלמו להם 300 השקלים (החדשים!) שהוצאתי אתמול מהכספומט. ואכן, אני נזכרת בקפה והמאפה שנשנשנו מול הפיל, בסוכריות שקנינו בפיצוצייה כתמריץ לעזיבה, במתקני ה"הכנס שנקל וסובב מילימטר ימינה ומילימטר שמאלה", וכנראה היו עוד כמה דברים על הדרך.

איור: עינת צרפתי

בהרצליה של שנות ה־80 זה לא היה קורה משתי סיבות טובות: 1. אבא שלי בחיים לא היה יושב איתי לנשנש קפה ומאפה, זה לא היה באג'נדה. 2. לא היו מקומות לקפה ומאפה.

הקפה והמאפה הם משל לכל שאר התפנוקים שזוכים להם ילדים תל אביבים של שנת 2014. הם מקבלים את המאפה ואנחנו את הקפה – הם את הפינוק ואנחנו את הסטייל. לנו – ילדי הפריפריה של שנות ה־80 לא היו פיתויים, ומהמעט שהיו, קיבלנו במשורה, כי זה היה סוג החינוך. לילדים שלנו יש גישה לפיתויים, והרבה, ואנחנו כהורים גם מתפתים בקלות לתת להם אותם. כי זה נוח. כי אנחנו יכולים. לאו דווקא כי יש לנו כסף, בדרך כלל אין (ואז מבקשים מדור ההורים שבמקום קפה ומאפה קנו דירה), אלא כי יש לנו דבר הרבה יותר חשוב – רוח.

יש לנו האווירה התל אביבית שגורמת לנו להתעלם מהעתיד, ליהנות מהרגע ומשלל האפשרויות שיש לעיר הזאת להציע ולהאמין שיוקר המחיה הוא פיקציה ושזה הכל בעיני המתבונן. ההורה התל אביבי מתבונן ברגע הנוכחי במין נהנתנות זֶנית ומרגיש שהוא מגדל את ילדיו במקום הכי שווה בעולם. וכשהוא מתבונן בחשבון הוויזה שלו – אללה יוסטור.