גיל התבונה: חוקר הזקנה אהוד בודנר יודע שזקנים נהנים יותר

פרופ' אהוד בודנר מתחיל בחדשות הטובות: "לאנשים צעירים יש הרבה תפיסות על תהליך ההזדקנות, רבים ודאי ישערו שאנשים מאמצע שנות ה־60 והלאה הם יותר עצובים ומרירים, אבל מחקרים מראים שעד העשור התשיעי לא נראה ירידה בשביעות הרצון מהחיים אלא אפילו עלייה". בודנר, פסיכולוג קליני ורפואי העוסק בחקר הזקנה ואיש סגל בחוג המשולב למדעי החברה ובמחלקה למוזיקה באוניברסיטת בר אילן, מסביר כי התפיסה שלפיה זקנים פחות מאושרים היא מוטעית.

איך אתה מסביר את זה?

"קודם כל, בגיל הזקנה אנשים צריכים להכיר בכך שנשאר להם פחות זמן, וההכרה הזו מחזקת אצלם את ההתבססות על הכאן ועכשיו, על ההווה, תופעה שנקראת ההתקצרות של אופק הזמן. לאנשים מבוגרים יש יותר ניסיון חיים והם פחות זקוקים להישגים ויעדים, הם מסתכלים על החיים שלהם בצורה פחות שאפתנית, במובן החיובי. היעדים שלהם הופכים להיות פחות יעדים של רכישת ידע ויכולות ויותר יעדים ששמים את הדגש על רגשות. השינוי הזה מוביל אותם גם לצמצום של קשרים חברתיים שאינם משמעותיים, קשרים שנועדו יותר כדי לטפס למעלה. אנשים בגיל הזקנה נעשים יותר סלקטיביים בבחירת החברים שלהם: הם שמים יותר דגש על הקשרים המשמעותיים בחייהם ומתחברים עם אנשים שהמפגש אותם עושה להם טוב. אנשים זקנים חווים, למעשה, יותר רגשות חיוביים מאנשים צעירים.

"למשל, במחקר שבו ביקשו מנבדקים לזכור תמונות חיוביות ושליליות, הראו שצעירים אמנם זכרו טוב יותר באופן כללי את מספר התמונות שהראו להם, אבל לא נמצא אצלם הבדל במספר התמונות החיוביות והשליליות שזכרו. לעומת זאת, אנשים זקנים זכרו יותר תמונות חיוביות משליליות, כלומר, הזיכרון שלהם היה מוטה לטובת הזיכרונות החיוביים. זקנים מחליטים, החלטה שהיא בחלקה אפילו מודעת, להימנע מהתעסקות ברגשות
לא טובים".

יתרון נוסף של הזקנה, מסביר בודנר, הוא היכולת להכיל רגשות יותר מורכבים. "בעבר חשבו שרגשות חיוביים ושליליים הם רגשות הפוכים, שככל שאדם הוא שמח כך הוא פחות עצוב ולהפך, אבל התברר שהקשר בין שתי המערכות אינו כה חזק, והן יכולות להתקיים במקביל. למשל, אנחנו יכולים להיות במקום יפה שאנחנו יודעים שלא נשוב אליו, ולהרגיש גם עצב על כך שלא נחזור וגם שמחה על כך שאנחנו שם. היכולת הזו למורכבות רגשית משתפרת, עד שלב מסוים, עם הגיל. העלייה במורכבות הזו היא למעשה תוצאה של ניסיון חיים, שמאפשר לקחת את הדברים בפרופורציה, להבין שלא צריך להתלהב יותר מדי מאיזשהו הישג, כי אחריו מגיע משהו פחות נחמד, ולהפך: לא צריך לשקוע בתהומות של ייאוש אחרי משהו לא נעים, כי אפשר לראות את הדברים בפרספקטיבה רחבה יותר".

למרות הערך שבניסיון חיים, מובן שהזקנה גם מביאה עמה קשיים רבים. "יש הרבה חסרונות בזקנה: אובדן סטטוס בעבודה, התאלמנות, צמצום בהכנסה, ירידה בכוח הפיזי וביופי, פטירה של חברים וקרובים, וגם יכולת פחותה להדביק את הקצב של הטכנולוגיה", מסביר פרופ' בודנר. "כל אלו הם אובדנים שאדם זקן צריך להסתגל אליהם". 

על רקע הקשיים שמביאה עמה הזקנה, מסביר בודנר, ובניגוד לשינויים אחרים בחיים, אף אחד לא מכין אותנו כראוי לגיל הזהב. "כשהייתי בגיל ההתבגרות הופיע בכיתה שלנו רופא שהסביר לנו מה הולך לקרות לנו בגוף כשנתבגר, אבל אף אחד לא מסביר לאנשים בוגרים מה יקרה להם בגוף כשהם יזדקנו. הזקנה פשוט 'קופצת עליהם' בלי שהם מבינים מאיפה זה בא. הם פתאום מקבלים איתותים מהסביבה שהם כבר לא צעירים ואז הם רוצים להילחם בזה, והחברה מציעה כל מיני פתרונות אנטי אייג'ינג, הם מותחים את הפנים ימינה ומותחים אותם שמאלה ובסוף הם לא באמת מצליחים להילחם בתופעות האלו. בשלב מסוים צריך ללמוד לחיות עם השינויים שחלים עם ההזדקנות ולקבל אותם. זה לא אומר שמוותרים, אבל כן לומדים לקבל דברים שהם חלק ממחזור החיים".

עם זאת, מבהיר בודנר, התפיסה של הזקנה כן השתנתה בצורה משמעותית לאורך הזמן. "בשנות ה־70 הייתה תיאוריה חברתית שקראו לה 'תיאוריית ההתנתקות', שטענה שתהליך ההזדקנות הוא תהליך שבו האנשים הזקנים מסתגרים בתוך עצמם, מנתקים קשרים עם אנשים אחרים, מצטמצמים ולמעשה ממתינים למותם. היום התיאוריה הזו לגמרי לא מקובלת: אנשים זקנים הרבה יותר פעילים, נוסעים לחו"ל, הולכים למכון כושר, מתנדבים, אפילו ממשיכים לעבוד. הם גם לא בהכרח מרגישים כפי גילם. החברה לא אוהבת גיל מבוגר, אז חיוניות ומרץ נתפסים כמשהו שלא קשור לזקנה. אבל זה קשור גם לכך שאנשים בגיל מבוגר באמת מרגישים כיום טוב, מרגישים בריאים וצעירים, ומפה גם התסכול של אנשים מבוגרים כשהם מגיעים לגמלאות". 

"המדינה לא ערוכה לזה"

בעוד תוחלת החיים עלתה במאה האחרונה בצורה משמעותית, גיל הפנסיה נשאר, פחות או יותר, זהה. לדברי בודנר, יש לכך השפעות דרמטיות. "הפירמידה של חלוקת הגילים בחברה משתנה לגמרי. בארץ, אוכלוסיית הזקנים צפויה להגיע ב־2030 לכ־14 אחוז מכלל האוכלוסייה", הוא אומר. "מבחינת האנשים עצמם, גיל הפנסיה ועליית תוחלת החיים גורמים לזה שבערך שליש מהחיים שלנו אנחנו חיים כאנשים זקנים. אם היום בישראל גיל התמותה של נשים הוא סביב 84 וגברים סביב 80, ובהמשך השנים תוחלת החיים עוד תעלה, אז בעתיד אנשים יצטרכו לחיות כזקנים במשך דור שלם. זה כבר שקול לתקופת הבגרות מבחינת משך החיים, אבל בתקופת הבגרות אנחנו כל הזמן פעילים ועובדים. בתקופת הזקנה אנחנו צריכים למצוא לעצמנו תעסוקה לדור, 20־30 שנים, וזה ללא ספק שינוי דרמטי שהחברה צריכה להיערך אליו. אם נסתכל למשל על תחומים של רפואה וטיפול, כמה רופאים מתעניינים בתחום של הגריאטריה? כמה פסיכולוגים קליניים מעוניינים לטפל באנשים זקנים? לרוב הם ילכו למבוגרים ולילדים, לא לזקנים. אבל אם נסתכל על האוכלוסייה שמגיעה לטיפול, יותר ויותר אנשים זקנים מגיעים, אנשים שצריכים את השירותים האלה, וכרגע המדינה לא ערוכה לזה".

מה היית מציע לאנשים צעירים לעשות בחייהם היום כדי להבטיח לעצמם זקנה יותר מוצלחת?

"מפתח מרכזי להזדקנות טובה הוא הקשרים החברתיים, היכולת לבנות קשרים משמעותיים ולאורך זמן. אחת הבעיות הגדולות בגיל המבוגר היא בדידות, ובדידות זה לא רק כמה שעות האדם נמצא לבדו, אלא הפער בין כמה קשרים הוא חושב שהוא צריך לבין כמה קשרים הוא מצליח להחזיק בפועל. אם כאדם צעיר הוא ישקיע בקשרים חברתיים וירכוש את המיומנות הזו, אז זה יחזור אליו בגיל המבוגר, ויהיה לו עולם תוכן שמורכב גם מאנשים אחרים. הכוונה היא לקשרי אמת שמבוססים על דאגה כנה לאדם אחר, על עניין עמוק באחר ועל אינטימיות בקשר, וחברים כאלה מאוד קשה למצוא. אנשים זקנים כבר לא מבזבזים את הזמן על קשרים שהם לא כאלה.

"מרכיב נוסף הוא היכולת ליהנות, ולא במובן ההדוניסטי והצר של המילה, אלא היכולת ליהנות ולהכיר תודה על דברים, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. זה הטפות כאלו שאנחנו הרבה פעמים שומעים מאנשים שחלו או עברו דברים מאוד קשים, וכששואלים אותם מה השתנה אצלם הם אומרים: עכשיו אני יכול יותר להעריך את מה שיש לי. מאוד קשה להבין את זה בגיל צעיר, אבל אם צעירים יפתחו את היכולת להכיר תודה, אז הם גם יצליחו, בגיל הזקנה, להימנע יותר ממקומות של מרירות ועלבון. היכולת להתמודד עם התופעות הקשות של זקנה מושפעת מהאופן שבו חיים כצעירים".