מהגרי הזהב: האנשים שמכרו את הווילה בפרברים כדי לגור בתל אביב

בצעירותם הם השלימו עם הפקקים ועם השעמום של הפרברים, אבל ברגע שהילדים עזבו את הקן והפנסיה נראתה באופק, הם החליטו להגשים חלום ולעבור לעיר הגדולה. כך נראית תל אביב של מי שמעדיפים את הים, את הגרפיטי ואת רעשי הבנייה על פני ערי השינה

אפשר להוציא את הירושלמי מירושלים. עזור מזרחי. צילום: נמרוד סונדרס
אפשר להוציא את הירושלמי מירושלים. עזור מזרחי. צילום: נמרוד סונדרס
16 במרץ 2017

עזור מזרחי החשיב עצמו תמיד כירושלמי אדוק על פי אמות המידה החמורות ביותר. הוא נולד בעיר כשהייתה עוד קטנה ופמיליארית, סבל את שתי האינתיפאדות ואת מה שביניהן, עד שלקראת העשור השישי של חייו החל להתנכר לה באופן שכבר לא אפשר לדעתו לנוח. "הצביון של ירושלים השתנה ללא הכר", הוא מספר. "היא הפכה דתית יותר, חרדית יותר, קיצונית יותר מבחינה אידיאולוגית. המתחים בין קבוצות האוכלוסייה השונות, שהיו אחד ממקורות יופייה, החלו לפגום באיזון שתמיד שמר על העיר".

אז לקראת גיל 60, אחרי שהבנות שלו כבר נדדו לתל אביב בעצמן, מצא עצמו מזרחי – צלם עיתונות לשעבר – בשורות הקבוצה המתחרה: הוא השתכן עם אשתו בדירה במעונות העובדים ההיסטוריים ברחוב דב הוז, 500 מטר מקו החוף של פרישמן.

"תל אביב הייתה תמיד בגדר חלום לא ברור", הוא משחזר את רגעי ההחלטה. "היא שידרה סוג של חוץ לארץ: מקום שבו אתה סופג אווירה קוסמופוליטית, ולמרות האגרסיה הצרכנית עדיין משדר הומניות וסובלנות". היום, שבע שנים לאחר מכן, מזרחי הוא אולי הירושלמי היחיד בגילו הפעיל בליגת כדורעף החופים, ופוקד את חוף הים התל אביבי לפחות חמש פעמים בשבוע. בעודו מטביע את הצרות במים ואת הכדור בגומחות החול, ירושלים משתמרת בלבו רק כמונומנט אדריכלי דומם: "הגעגוע העיקרי הוא ליופי הוויזואלי של ירושלים. חוץ מהים, תל אביב היא לא עיר יפה".

מזרחי שייך למה שמכונה היום בחקר הזקנה "הגמלאים החדשים": עם העלייה הדרמטית בתוחלת החיים הופך גיל הפרישה לעידן של פנאי ושל גילוי עצמי, אשר במסגרתו מזדמנת לגמלאים הטריים שכיסם מאפשר זאת אפשרות לנצל את משאביה התרבותיים של העיר הגדולה (לאחר שבילו את רוב חייהם בערי שדה מנומנמות ותחת לחצי הקריירה וכלכלת הבית).

אפשר להוציא את הירושלמי מירושלים. עזור מזרחי. צילום: נמרוד סונדרס
אפשר להוציא את הירושלמי מירושלים. עזור מזרחי. צילום: נמרוד סונדרס

"הדור של הגמלאים החדשים לא מתפקד כמו בני הדורות הקודמים בגילם, אלא כמו אנשים שצעירים בעשור ויותר מכך מגילם הכרונולוגי", מסבירה ד"ר עירית רגב, גרונטולוגית המייעצת במכון צמתים ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת ספיר.

"נוצרת פתאום תקופת חיים חדשה. לקראת הפרישה או בזמן הפרישה הגמלאים עדיין מלאי אנרגיות. הם עבדו קשה כל השנים, הגיעו הביתה בערבים רק כדי לישון, ומיעטו לצאת ולהשתמש באפשרויות הפנאי שעמדו לרשותם. היום, כשיש להם משאבים בריאותיים וכלכליים משמעותיים יותר, המעבר לעיר הגדולה פותח בפניהם הזדמנות להתנסויות חדשות".

"בספרות המקצועית יש הטוענים שלגיל הפרישה יש מאפיינים הדומים לגיל ההתבגרות", היא מוסיפה. "עולות אצל בני הגיל השלישי מחדש שאלות של זהות, של מי אני ואיך אני רוצה לחיות את חיי, מה מספק אותי ואילו פעילויות עושות לי טוב. אני מכירה באופן אישי זוג שעשה מעבר מעיר שדה לתל אביב, ובכל ערב הולך להצגה, הרצאה או סתם מבלה בפאב. החיים שלהם תפסו כיוון מהנה ושונה לחלוטין. התופעה המקבילה בארצות הברית היא המעבר של גמלאים לפלורידה, שם הם מוצאים מזג אוויר נוח ומסגרות דיור שהולמות את גילם". 

קנאה בילדים שעברו לתל אביב

קחו לדוגמה את בת שבע רינגל, עורכת טלוויזיה בשנות ה־60 לחייה שבילתה עשרות שנים בראשון לציון, עיר ששנאה בכל מאודה. "ראשון תמיד הייתה רק עיר של לינה", היא מספרת. "התגלגלנו לשם כי אני עבדתי בזמנו ברחובות ובעלי ברמלה. הייתה לנו שגרה נוחה: גרנו בדירה מרווחת שקרובה לקאנטרי קלאב, שם הייתי שוחה מדי בוקר והיינו מבלים עם פרלמנט של חברים, אבל אף פעם לא אהבתי את העיר ובשנים האחרונות אפילו שנאתי כל רגע. הילדים לא סבלו את ראשון לציון, ונראה לי שהם ינקו את זה ממני. ברגע שהם עזבו לתל אביב הייתי ירוקה מקנאה".

"היום, אחרי שנה בתל אביב, אני עדיין מרגישה כאילו אני בבית מלון, כאילו הגעתי לחופשה בחדר קטן אמנם אך ממוקם טוב מאוד", אומרת רינגל. "הכל מתוקתק וכשפותחים את הדלת נפרש הנוף המדהים של תל אביב. כל הזמן אני עם חיוך. אני ובן זוגי מגיעים מהעבודה עייפים, יורדים לאכול משהו, אחרי זה מטיילים או מבקרים בסינמטק, בהופעות או בהצגות. כל החיים הייתי על הכביש בין ראשון לציון תל אביב, ועכשיו המכונית כמעט לא זזה – כל הזמן אנחנו על נעלי התעמלות ומגיעים לכל מקום ברגל".

לא מתגעגעת לראשון. בת שבע רינגל. צילום: איליה מלניקוב
לא מתגעגעת לראשון. בת שבע רינגל. צילום: איליה מלניקוב

עיר השדה המושמצת של תמי הירש הייתה הוד השרון, שממנה עברה לתל אביב לפני כשלוש שנים, בגיל 59. "ביליתי את מיטב שנותיי בפקקים", היא מודה. "ציפיתי מהעיר שבה אני גרה לספק לי אפשרויות בילוי, תעסוקה ונגישות, והוד השרון היא פרבר נידח־מרכזי, שאינו רחוק מתל אביב אבל מחובר אליה בנחילי פקקים בלתי נסבלים".

לפני הוד השרון הספיקה הירש, אדריכלית במקצועה, לנדוד ברחבי העולם ואף השתכנה במשך שמונה שנים בג'נובה שבדרום איטליה, שעל בתי המסחר ורחובותיה השוקקים היא מדברת בגעגוע. במובן זה המעבר ללב תל אביב, סמוך לגינת שינקין, נתן לה את ההרגשה שהיא חזרה הביתה. "מהיום שבו עברתי לתל אביב לא הסתכלתי אחורה. כאדריכלית מה שחיפשתי בין היתר היה קנה מידה אנושי, מדרכות עם מבנים המשרתים את הולכי הרגל: מסחר, מסעדות, יכולת לשוטט בנתיבים מעניינים כמו שדרות או נתיבים שבהם יש חזיתות מסחריות. בעידן הצריכה הורגלנו למרכזי קניות גדולים, אבל עיר בקנה מידה אנושי יכולה לספק את הצרכים שלנו באופן מיידי ובצורה שאינה מסיבית: אנו סוחבים את השקיות ביד, ניגשים לחנויות לפי צורך ולא מובלים בצורה מכוונת למקומות שבהם נבצע רכישות ענקיות.

"תל אביב היא עיר מרתקת, ולמרחב התל אביבי יש קסם אדיר. גם בלילה עם האופק המואר וגם במהלך היום. אני הולכת לים ברגל, רוכבת על אופניים, משוטטת ברחובות הקטנים של לב העיר, משתהה על הכיתובים המרוססים על הקירות ולא מפסיקה לחייך. אני כבר בקושי מבשלת, כי יש בחוץ היצע עשיר. אני טבעונית, ובכל מקום מוצאת את האוכל שמתאים לי ושאני אוהבת. אני ובעלי מגיעים הביתה בשמונה בערב, מסתכלים זה על זה וכבר יודעים שהכיוון שלנו הוא החוצה, לחפש את המקום שעדיין לא גילינו. הרדיוס רחב ומתחיל בפלורנטין, תופס גם את אבן גבירול ומכסה את נווה צדק ושוק הכרמל. אם בא לי בערב ללכת לאוזןבר אני לא צריכה לדאוג לכרטיסים מראש, ואם לא יהיה לי מקום אמצא מקום טוב יותר לבלות בו. בהוד השרון בקושי היה לנו סרט ללכת אליו".

אך תל אביב איננה קורצת רק לאלה שטעמו ממנה במשורה כחלק משגרת חייהם. את התפנית החדה ביותר עשתה שושנה זורגר (87), שגרה בבית שאן ועבדה בה כעובדת סוציאלית עד גיל 75. כאן נסיבות המעבר היו טרגיות. "ההחלטה לעבור לתל אביב נבעה בעקבות מחלה קשה של בתי, שגרה ברמת גן", היא מספרת. "רציתי להתקרב אליה ולבלות במחיצתה את שנותיה האחרונות. היא נפטרה, אבל ההחלטה לעבור לתל אביב הוכיחה את עצמה כנכונה".

מבית שאן לגן העיר. שושנה זורגר. צילום: נמרוד סונדרס
מבית שאן לגן העיר. שושנה זורגר. צילום: נמרוד סונדרס

זורגר מתגוררת בבית גיל הזהב תל אביב שביד אליהו, בחדר הצופה על נוף אורבני שעדיין, בכל בוקר, נדמה לה כחדש ומרענן. "הנוף מרהיב ומלבב את הנפש. ידעתי תמיד שלתל אביב יש הרבה מה להציע, אבל עכשיו אני מבינה שהמגורים כאן לא דומים לשום דבר אחר. הקצב שונה, והנגישות משרה את התחושה של חופש אמיתי. אני יוצאת להצגות, לאופרה, לשבתות תרבות, וכשאני פוקדת את מגדל המאה לטובת בדיקות וביקורי רופא אני מקנחת תמיד בקפה ועוגה בגן העיר".

הקן ריק, קטן ומושלם

היותה של תל אביב הלב התרבותי של המדינה מותיר אותה כאפשרות יחידה למבוגרים המבקשים לנצל היטב את שעות הפנאי שלהם בימי הפנסיה. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2014 תל אביב הייתה היישוב שמספר הקשישים (בני 65 ומעלה) שהיגרו אליו היה הגדול ביותר (1,024), אף שיוקר המחיה מותיר את מאזן ההגירה בגילים הללו שלילי, וקשישים רבים שידם משגת פחות עושים מהלך הפוך. 

כפי שאפשר להבין, הגמלאים החדשים מוצאים בתל אביב את מה שמוצאים בה המהגרים בגילים שאחרי צבא: נגישות למוקדי תרבות, מרקם חברתי תוסס והיצע עשיר של בילויים ספונטניים. אך בד בבד מסתננים למערכת השיקולים גם אינטרסים ייחודיים לגמלאים, הבולט שבהם הוא אופיו של הנכס שבו הם משתקעים. חייל פוחז היה מוצא עצמו בחדר בדירה פלורנטינאית עם קירות עבשים למחרת השחרור; להירש הליך מציאת הדירה נמשך לא פחות מארבע שנים. "הייתי בהמון דירות, ידעתי שהדירה שאותה אני מחפשת מתחבאת ורק מחכה שאמצא אותה, והייתה לי סבלנות", היא אומרת. "חיפשתי דירה שיהיה אפשר להרגיש את המרחב שלה, אפילו אם היא תהיה קטנה. הייתי בררנית אך מציאותית. כשמצאתי את הדירה שחיכיתי לה שיפצתי אותי והתאמתי אותה במיוחד בשבילנו. ברור שבגיל שלי אתה רוצה להגיע למשהו שמבחינתך יהיה טוב ביותר וייתן לך את האפשרות לבנות לך קן אידיאלי, כי אתה הרי לא רוצה לנדוד לשום מקום אחר. כשאתה צעיר אתה בא, מנסה, טועם, והרבה פעמים גם פורש כנפיים וחוזר לפריפריה. ההתלהבות הראשונית מהעיר היא שלב בדרך למקומות בשלים יותר. אני ידעתי בדיוק מה אני רוצה".

במקרה של הירש נדרשה סבלנות שלא תימצא בקרבו של שום מהגר צעיר, שהרי ההליך עצמו, מרגע קבלת ההחלטה לעבור העירה, נמשך יותר מעשר שנים. "זה היה תהליך ארוך וחילקתי אותו לכמה שלבים. היה לי משרד בהוד השרון וקודם הייתי צריכה להעביר אותו. לקחתי מקום חדש בתל אביב, ורק אחר כך הגיע שלב חיפוש הדירה. הבנתי שלהניע את עצמי זה פשוט, אבל להתניע תהליך שבו אני מעבירה משרד עם עובדים ומשפחה של חמישה אנשים שלכל אחד המקום שלו בבית – זה כבר דבר מורכב. חיכיתי לרגע הנכון, אחרי שהילדים עזבו, והיום אני מסתכלת קדימה".

עיר בקנה מידה אנושי. תמי הירש. צילום: איליה מלניקוב
עיר בקנה מידה אנושי. תמי הירש. צילום: איליה מלניקוב

עבור רינגל, שתכננה את המעבר שבע שנים מראש, הנינוחות הבורגנית בראשון לציון כמעט איימה להכשיל את המהלך. "זה יצא לפועל אחרי נדנוד של שנים מצדי", היא מספרת. "החברים מגיעים אלינו כל אחד בתורו לחנוכת בית וכל אחד שואל בפליאה איך הקמנו את עצמנו ועשינו את הצעד הזה. אחת הסיבות היא שהילדים גרים בתל אביב אז התקרבנו אליהם, אבל גם זה לא מדויק. האמת היא שפשוט רציתי שינוי. חוץ מזה שאני עובדת בתל אביב ושלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, אני גם צרכנית אדוקה של תרבות. עכשיו אנחנו נהנים מכל רגע, וגם בן הזוג לא האמין שיהיה לו פה כל כך טוב".

במקביל, הגמלאים החדשים הדואגים לעתידם מזהים בתל אביב יתרונות פונקציונליים שאין להמעיט בערכם. "יש מודעות הולכת וגוברת לכך שבגיל המבוגר יש צורך לשנות את סגנון החיים", מסבירה רגב. "הדור הזה של בני ה־60 פלוס עדיין מטפל בהורים זקנים ומבין את המשמעות של זקנה מאוחרת, שמלווה פעמים רבות בירידה תפקודית ובצורך בשירותים נוספים. לעתים בבית שבו הם חיים היום אין תשתיות מתאימות, ובמקום להשקיע כסף בבניית חדר בקומה התחתונה הם מעדיפים לעבור לעיר הגדולה ולרכוש דירה מתאימה. מי צריך את הבית הגדול ואת הגינה הגדולה, שצריך לטפל בהם ולהשקיע בהם כסף, אם אחרי הכל מדובר בזוג שיכול לחיות במרחב קטן יותר?".

שקט? יהיה לי בקבר

אך בל נשקע באידיליה. תל אביב איננה עיר מושלמת לבני הגיל השלישי, ופעמים רבות מפגעים הנתפסים בעיני תושביה הצעירים כשקופים (או לכל הפחות כחלק בלתי נפרד מן הנוף האורבני המחוספס) הופכים עבורם למטרדים ראשונים במעלה. "זו עיר קשה מאוד", קובעת רינגל. "כל הזמן בונים, יש אבק, כמויות עצומות של אנשים. אבל ממרום גילי האנשים הללו משמשים עבורי כסוג של תפאורה. כמו פולנייה, אני אומרת לעצמי ששקט יהיה לי בקבר. אני אוהבת את הדופק הזה של החיים. אם עצוב לי, מספיק שארד למטה, אשתלב בתנועת האנשים ובקצב העירוני, וככה כבר מרגישים פחות לבד".
"מבחינת שקט, תל אביב דווקא מתעלה על המרחב הפרברי הרדום שגרתי בו בהוד השרון", מפתיעה הירש. "אולי זה השקט הנפשי שגורם לי פחות לשמוע, אבל הרחובות הפנימיים בלב תל אביב הם רחובות שקטים. המפגעים קשורים דווקא בבנייה המחודשת המואצת, שצריך למצוא את הדרך להסדיר אותה. אנחנו הרי בעד התחדשות, ואני עוסקת בכך בעבודה שלי, אבל העיר הפכה להיות אתר בנייה. בעיה נוספת היא המדרכות המטונפות בחודשי הקיץ, שבהם העיר הופכת להיות משתנה גדולה". 

מזרחי, שכבר חזה מקרוב בהתפוררותה של עיר גדולה אחת, מתריע מפני קריסה דומה ומרשה לעצמו לבקר גם את המגמה שבה הוא לוקח חלק. "החשש האמיתי שלי הוא שאם תל אביב לא תמצא דרך לאפשר לצעירים לחיות בה, היא תיהפך לסוג של מיאמי ביץ' עבור פנסיונרים עשירים או עבור צעירים בעלי ממון. הרבה אנשים זועקים על כך, וזה מתחיל להישמע כקלישאה, אבל אסור לתל אביב להקיא מתוכה את הצעירים".