מבינים בניין: בכירי האדריכלים בוחרים את הבניינים הכי טובים בעיר

פנינו לבכירי האדריכלים בישראל, ביקשנו שיצביעו מבחוץ על מבני המגורים הכי נכונים בתל אביב והבנו שמרוב שימור לא רואים את העיר. יכול להיות שאנחנו גרים במוזיאון שעווה של מבני באוהאוס? בתים מבחוץ - פרויקט מיוחד

בונים עליכם.
בונים עליכם.

מרגע שבו הכריז אונסק"ו על מבני העיר הלבנה כעל אתר מורשת עולמי, החלה בעיר קדחת שימור אקסטטית. עבודות שימור בוצעו בכ־700 בניינים בתל אביב, רובם בתי העיר הלבנה, והעירייה הכריזה על שאיפתה לשמר כ־2,300 בניינים נוספים. לצד טיפוח גאוות היחידה, יש הטוענים ששימור הבניינים הזמין לתל אביב את יזמי הנדל"ן היוקרתי, ובכך סייע לדחוק את תושבי המעמד הבינוני לשוליה. "בהרבה מקומות בעולם, ולא רק באירופה, שימור בניינים מהווה חלק מהתחזוקה השוטפת", אומרת נעמה ריבה, כתבת האדריכלות של "הארץ". "בתל אביב השימור נובע ממניע כלכלי־פוליטי לפני שהוא מעשה תכנוני. המדינה לא מציעה תמריצים לשימור חוץ מאחוזי בנייה, וכך העסק הזה הופך לעשירים בלבד ומייקר את הנכסים. יזמים משמרים בניינים כדי לקבל אחוזי בנייה ולבנות פרויקטים, וכיום מחייבים אותם גם לבנות חניונים תת קרקעיים, מה שמייקר את הנדל"ן אפילו יותר".

ירמי הופמן, מנהל מחלקת השימור בעיריית תל אביב, חושב אחרת. "הטענה שתל אביב מתייקרת בגלל השימור לא מתקבלת כשמשווים את עליית ערך הדירות לערים אחרות", הוא טוען. "העלייה במחירי הנדל"ן שווה ביחס לערים שאין בהן שימור. השימור נותן היום ערך לבניין. פעם כשאנשים מכרו דירות הם הסתירו את העובדה שבניין מיועד לשימור. היום בניינים עם ערכים היסטוריים הם כמו אוטו מרופא".

כך או כך, לא מן הנמנע שהתדמית היאפית שלבשה העיר הלבנה ניתבה את הנוסטלגיה לתקופות מאוחרות יותר. בימים האלה בוחנים בעירייה אפשרויות לשמר מבנים ברוטליסטיים הפזורים ברחבי תל אביב. הברוטליזם מחוספס בהרבה מהמודרניזם המפונפן של הבאוהאוס (או "הסגנון הבינלאומי", בכינויו המקביל). מקור שמו במילה הצרפתית Brut ("גולמי"), כי הוא מקדש בנייה קופסתית בבטון חשוף. תור הזהב של הברוטליזם בישראל היו שנות ה־50־60, ומייצגיו בעיר הם בניינים כגון בית העירייה הנוכחי, מלון הילטון ובית ז'בוטינסקי.

"אנחנו כרגע בשלב המחקר", מבהיר הופמן. "אנחנו בודקים השלכות פוטנציאליות לתוכנית כזו. לסגנון הברוטליסטי יש חשיבות מתוך תפקידו בפרק ההיסטורי של הקמת המדינה. ברגע שהמנדט הבריטי הסתיים והיה צריך לבנות במהירות תשתית להקמת עיר ומדינה, כל המוסדות הציבורים נבנו כך".

משמריהו לוין 17 ועד זלוציסטי 5, רובם המוחלט של מבני המגורים שנבחרו לפרויקט זה על ידי האדריכלים המובילים בישראל הם ברוטליסטים במובהק. המבנה העכשווי היחיד שכלול בו – מגדלי אקירוב – נבחר על ידי האדריכל שתכנן אותו.

"מדובר בדור חדש של אדריכלים", מסביר שרון רוטברד, מחבר הספר "עיר לבנה, עיר שחורה". "אחרי שמוצתה העיר הלבנה אנחנו מתקדמים עם הזמן, וכיום האידיאל הנוסטלגי הוא הבטון החשוף. אנשים צעירים מדברים כבר על שימור של אדריכלות פוסט מודרנית משנות ה־90, ויכול להיות שבעוד 50 שנה יסתכלו על המגדלים שבונים היום ויזהו בהם ערכים שיש לשמר".

כפי שרוטברד עצמו היטיב להסביר בספריו, שימור מבנים איננה רק מניפולציה אסתטית אלא כתיבת היסטוריה לכל דבר. "יש סיפורים שנשמרים ויש כאלה נשכחים ואולי נמחקים. נכון להיום עבודות השימור מגוללות את הסיפור הידוע על העיר הלבנה, לצד סיפורים שוליים מעט יותר כמו המושבה הגרמנית. הסיפור של יפו ושל הארכיטקטורה הפלסטינית לא זוכה לשימור, וכך גם בדרום תל אביב, שם שוכנים לא מעט בניינים שנבנו בתקופה של העיר הלבנה. המדיניות היא סלקטיבית ולא מאוזנת בעליל".

במובן הזה, איזו היסטוריה מגולל הברוטליזם?

"הסיפור של הבטון החשוף, בניגוד לזה של העיר הלבנה, הוא סיפור של ארכיטקטורה ישראלית. היא בדרך כלל נעשתה על ידי ילידי הארץ, דוברי עברית, ולכן יש בה משהו אותנטי יותר מהסגנון הגרמני שיובא מכאן ונעשה על ידי עולים חדשים".

אם יישמרו גם אותם, בסוף נרגיש כאילו אנחנו חיים בתוך מוזיאון.

"השימור בא כביכול לקבע היסטוריה, אבל במובנים אחרים העיר באמת מופקעת מהתושבים המקוריים שלה. היא הופכת למעין מוזיאון השעווה של עצמה. כשמסתכלים על מבנים משומרים רואים שחלקם כבר לא מתפקדים בשימוש המקורי שלהם, כמו בתי מגורים בשרונה שהפכו לחנויות ג'ינס ומסעדות איטלקיות או מבנים משומרים שהופכים לקונכיות ריקות במגדלי משרדים. בניינים שעוברים שימור מאבדים את החלק שלהם בחיים העירוניים. זו עבודה שמזכירה את מלאכת פחלוץ החיות: המוות של הבניין הוא התנאי היחידי לשימור שלו".

הבחירה של אדריכל דן פרייס

בית איילה זקס, שד' בן גוריון 13

בית איילת זקס. צילום באדיבות עדה כרמי־מלמד
בית איילת זקס. צילום באדיבות עדה כרמי־מלמד

בן גוריון 13

אדריכל: רם כרמי

שנת בנייה: 1954

סגנון: ברוטליזם

אדריכל דב כרמי, שלקח חלק בתכנון משכן הכנסת, אחראי לכמה מהמבנים הבולטים ביותר בנוף התל אביבי. כרמי התבקש לבנות וילה עירונית לאספנית האמנות איילה זקס, והבית הוא תוצר הדיאלוג ביניהם. על מרפסת הגג הרחבה אירחה זקס סלוניים ספרותיים ואמנותיים, וקישרה בין אמנים מאסכולות שונות. הבניין הזה מציג את השלב בתולדות האדריכלות הישראלי של שילוב הבית הערבי עם המודרניזם. כלומר, הניסיון של האדריכלים המודרנים להפנים את המזרח התיכון. הדבר הכי משמעותי בו הוא החצרות הפנימיות. בבית איילה זקס עולים מהרחוב לשטח ציבורי, שנועד במקור להצגת יצירות אמנות ולכן יש בו חדירת אור באופן מיוחד שלא יפגע ביצירות אבל שגם יציג אותן היטב. בקומה האמצעית יש חצר שהיא לגמרי פנימית, עם קיר אחד שיש לו פתחים שפונים למערב בשביל לקלוט את הרוח, אבל בלי נוף ועם פרטיות מושלמת.

אדריכל דן פרייס: "אני חושב שדב כרמי היה בין האדריכלים הכי טובים שעבדו בתל אביב ובישראל. במשך הקריירה שלו הוא עבר הרבה מאוד שינויים, כל הזמן למד, התפתח וחיפש. הבניין הוא מאסטרפיס בינלאומי שכולם צריכים להכיר וללמוד, יש פה הבנה יוצאת מן הכלל של האור במזרח התיכון – אם מסתכלים מבחוץ הבניין כמעט אטום, אבל מבפנים פתוח ומאוורר".

הבחירה של אדריכל קובי יסקי

מגדלי אקירוב

מגדלי אקירוב. צילום: נמרוד סונדרס
מגדלי אקירוב. צילום: נמרוד סונדרס

פנקס 62־66

אדריכל: משרד יסקי־מור־סיוון

שנת בנייה: 2006

סגנון: עכשווי

אדריכל קובי יסקי בחר להכניס לרשימה בניינים בתכנון המשרד שבראשו הוא עומד, בניין יסקי־מור־סיוון – מגדלי אקירוב ברחוב פנקס מספר 62־66. שלישיית המגדלים המתנשאים לגובה של 34 קומות כל אחד, הושלמו לחלוטין בשנת 2006, והדייר המפורסם ביותר שהתגורר בהם הוא ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. כמה שנים אחרי סערת העוזרת הלא חוקית במגדל מכר ברק את דירתו ועבר למגדל אחר בעיר, באבן גבירול פינת שאול המלך. בינתיים הוקמו מעבר לכביש, בשכונת פארק צמרת, עוד לא מעט מגדלים פאליים במיוחד. עוד התגוררו בבניין: העבריין עמיר מולנר ואיש העסקים יולי עופר, שרכש שם דירת פנטהאוז ב־10 מיליון דולר.

אדריכל קובי יסקי: "זו פריצת דרך בסוג זה של מגורים. השינוי המשמעותי שהפרויקט הביא לתל אביב הוא הפריצה לגובה שמעבר ל־30 קומות. הוא פורץ דרך גם בתכנון הפנימי, שמכיל מקסימום גמישות. כל אחד יכול גם לקבל את גודל הדירה שרצוי לו ובתוך הדירה יש גמישות מרבית בתכנון. חלק מהחיצוניות משקף את הנושא הפנימי הזה – קירות זכוכית על החזית שמאפשרים משחק, מרפסות בגדלים שונים. זה עניין של טעם אם אוהבים או לא, אבל הוא ללא ספק ייחודי".

הבחירה של אדריכל ישראל גודוביץ'

י"ל גורדון 9

י"ל גורדון 9. צילום: נמרוד סונדרס
י"ל גורדון 9. צילום: נמרוד סונדרס

אדריכל: דב כרמי

שנת בנייה: 1935

סגנון: בינלאומי

המבנה הצחור ברחוב י"ל גורדון נמנה עם מבני המגורים הראשונים והאיקוניים שתכנן האדריכל דב כרמי. מדובר במבנה א־סימטרי על עמודים, בעל חזיתות מינימליסטיות, שמודגשות על ידי מרפסות אופקיות ברוח הבאוהאוס. הוא כולל שלוש קומות (17 דירות מגורים) ומשמש בין השאר כבית להנהלת איגוד איל"ן (איגוד ישראלי לילדים נפגעים), לאיש העסקים אברהם אור בן זאב ולמעצבת הפנים אסתר בכרך־יעקבי (אלמנתו של השר לשעבר גד יעקבי).

אדריכל ישראל גודוביץ': "לא בית האונייה, לא בית העמודים ובוודאי לא הבתים מרובי הקומות – לא הם תל אביב. הבית ברחוב גורדון הוא שיא התפארת התל אביבית, עם כל הקריטריונים שהייתי מצפה ממבנה בעיר הזאת לעמוד בהם. הוא פשוט ולא פשטני, ויש לו כמובן גם את התוספת של הצבע הלבן. הוא שרד את השימור מבלי פגע, וזה גם חשוב מאוד. אין לו עמודים רומיים, קרמיקה ושאר צצקלעך. הוא לבן, פשוט ותל אביבי אסלי".

הבחירה של אדריכל לירן צ'צ'יק

מעונות עובדים הו"ד בפרישמן

מעונות עובדים הו"ד. צילום: נמרוד סונדרס
מעונות עובדים הו"ד. צילום: נמרוד סונדרס

פרישמן פינת דב הוז ופרוג
אדריכל: אריה שרון

שנת בנייה: 1933

סגנון: בינלאומי

לא ההיפים מדרום פלורנטין המציאו את הקומונריות התל אביבית. עוד בשנות ה־30 נבנו בכמה מוקדים בעיר בניינים המכונים "מעונות עובדים" ושהיו מעין קיבוצים עירוניים לאנשי ההסתדרות, לעובדים ולפועלים – עם אזורים משותפים כמו מכבסה, גני ילדים, מכולת ומועדון דיירים. המעונות החולשים על פינת הרחובות פרישמן, פרוג ודב הוז מורכבים מארבעה בניינים בני שלוש קומות כל אחד. בתקופת המנדט שכן שם המטה הארצי של ההגנה, ולאורך השנים התגוררו בהם אנשי ציבור כמו ראש הממשלה השלישי לוי אשכול, המשורר אברהם שלונסקי והסופר התל אביבי מכולם יעקב שבתאי. כיום בקומת הקרקע תמצאו בעיקר חללי עבודה המשמשים אמנים, ובחצר הפנימית, במקום שפעם היו מכולת, גן ילדים ומכבסה שיתופיים, ילדים פריבילגים במיוחד נהנים מטרמפולינה המוצבת בה דרך קבע.

האדריכל לירן צ'צ'יק: "יש במעונות צורה של קהילתיות סגורה ששונה ממה שאנחנו מכירים היום במגדלים האקסקלוסיביים עם הלובי בכניסה. זה קומפלקס מגורים שיתופי במהות שלו, עם חצר פנימית מדהימה. לקחו שני מגרשים ואיחדו אותם למעין מוטציה ברקמת הגבס התל אביבית. אין כמעט בלוקים בתל אביב, וזה ממש בלוק. החיים השיתופיים בעיר הם אידיאל נוסטלגי אמנם, אבל הוא ראוי להערכה בהיבט החברתי. צורת החיים הזו ממש עבדה, ובמובן זה היא פורצת דרך".

הבחירה של אדריכלית מיכל קימל

בית אלגזיג

בית אלגזיג. צילום: נמרוד סונדרס
בית אלגזיג. צילום: נמרוד סונדרס

זלוציסטי 5

אדריכל: דב כרמי

שנת בנייה: הושלם ב־1962

סגנון: ברוטליזם

בית אלגזיג (על שם חברת הקבלנים שהוציאה את העבודות לפועל) הוא אחת מעבודותיו האחרונות של האדריכל דב כרמי, ולבטח נמנה עם המוערכות שבהן. הגבהתו מעל מפלס הרחוב וחומרי הבנייה הגלויים משווים לו אופי ברוטליסטי; זיהום האוויר שנפלט מדרך נמיר הסמוכה לא היטיב עם צבעו האפרפר, ועוברי אורח שאינם בקיאים באדריכלות מודרניסטית בהחלט עשויים לחשוב שמתגוררות בו רוחות רפאים. המבנה, שנכלל בתוכניות השימור של עיריית תל אביב, מכיל שבע דירות מגורים דו מפלסיות המתפרשות על שטח של 120 מ"ר כל אחת (במילים אחרות: וילה), וידוע בעיקר בתריסי העץ המצלים על דייריו המאושרים.

אדריכלית מיכל קימל: "המבנה בנוי בסגנון שמשלב מודרניזם עם בטון חשוף, יש לו חתך מיוחד עם דירות בשני מפלסים שמקבל ביטוי מעניין בחזיתות הצדדיות. מה שמיוחד בו הם תריסי העץ הגדולים שגורמים לי לתהות כמה תל אביב הייתה יכולה להיות יפה יותר אלמלא היו עוברים לתריסי פלסטיק. הם מחזיקים שם כבר 70 שנה, ואף אחד מהדיירים לא החליף אותם. זה מעיד על כך שהדיירים מכירים בייחודיות של הבניין ומתחברים אליו בעצמם".

הבחירה של אדריכל אילן פיבקו

בית פולישוק, אלנבי 62

בית פולישוק. צילום: אסף פינצ'ק
בית פולישוק. צילום: אסף פינצ'ק

אלנבי פינת נחלת בנימין

אדריכלים: שלמה ליאסקובסקי ויעקב אורנשטיין

שנת בנייה: 1934

סגנון: בינלאומי

אין תל אביבי שלא מכיר את בית פולישוק, גם אם לא בשמו. בניין הבאוהאוס המרשים בעל שלוש הקומות, שידוע יותר בתור הבורגר ראנץ' של נחלת בנימין, נבנה בשנת 1934 ותוכנן על ידי האדריכלים שלמה ליאסקובסקי ויעקב אורנשטיין. בעבר הוא היה בניין משרדים, אך בשנים האחרונות הוא עובר שימור והסבה למלון בוטיק.

אדריכל אילן פיבקו: "אני אוהב את תקופת הבאוהאוס בתל אביב. הסגנון הזה, בתקופתו, היה סגנון חדשני מאוד ובכל זאת התקבל על ידי היישוב הקטן בישראל. זה לא סתם – זה השתלב עם הרצון ליצור יהודי חדש חף מסממני הגלות והסגנון הזה התאים. הוא היה גיאומטרי ואחר ואומץ פה בזרועות פתוחות. זה אחד הבניינים הטובים מתקופת הבאוהאוס".

הבחירה של אדריכל ארד שרון

מעונות עובדים בשד' נורדאו

מעונות עובדים ח'. צילום: נמרוד סונדרס
מעונות עובדים ח'. צילום: נמרוד סונדרס

שדרות נורדאו פינת הירקון

אדריכל: אריה שרון

שנת בנייה: 1933

סגנון: בינלאומי

במיקום מושלם מול חוף מציצים ולצד שדרות נורדאו, נבנו בשנות ה־30 מעונות עובדים סוציאליסטיים ושיתופיים. אתם יכולים לדמיין דיור בר השגה זול לפועלים צעירים ממש ליד הים בתל אביב? הבניינים תוכננו על ידי אריה שרון, שהיה אדריכל הבית של ההסתדרות באותה תקופה ויצר גם את תוכנית האב הראשונה לישראל שנקראת על שמו, "תוכנית שרון".

אדריכל ארד שרון: "זו הבחירה שלי לא רק כי סבי תכנן את הבניין, אלא בגלל התכנון הייחודי שנותן תחושה של מעין קיבוץ בתוך המרקם העירוני. המרחק המותר בין הבניינים נוצל ליצירת חצר פנימית, שהיא לא רק פואטית ובעלת שימוש ציבורי, אלא כי זה מעין טריק אדריכלי שניצל את המרחק בין הבניינים ליצירת בלוק לינארי. בתוך הבלוק נוצרו עבור הדיירים גם מכבסה משותפת, סטודיו לאמנות ומכולת, כולם לשימושם של דיירי הבלוק. נוסף על כך נבנו חדרי מדרגות חיצוניים, שגם הם שימשו כמקום מפגש ולא רק חיבור בין הקומות. סבא שלי היה ממקימי קיבוץ גן שמואל ואין ספק שזה השפיע עליו".

הבחירה של אדריכל יונתן קנטי

לבונטין 17־19

לבונטין 17־19. צילום: נמרוד סונדרס
לבונטין 17־19. צילום: נמרוד סונדרס

אדריכלים: טל וגידי בר אוריין

שנת בנייה: סיום ב־2016

סגנון: עכשווי

פרויקט לב לבונטין, שתוכנן על ידי האדריכלים טל וגידי בר אוריין והושלם ממש בשבועות האחרונים, הוא מיזם נדל"ני המתנפל על הפוטנציאל הטמון בשכונת כיכר המושבות המתחדשת. המבנה פינתי, מינימליסטי ומשלב מסחר בקומת הקרקע. הירו, מזללת הראמן החדשה של ישראל אהרוני, כבר שריינה לעצמה פינה מכובדת במבנה.

האדריכל יונתן קנטי: "המבנה הזה מצליח איפה שרוב המבנים העכשוויים נכשלים: בקומת הקרקע. קומת הקרקע היא אולי הקומה החשובה ביותר ביחס שבין המבנה הבודד לבין הרחוב, היא גורם מכריע ביצירת דופן הרחוב ותחושת העיר. במבנה הזה, קומת הקרקע עשויה כולה חזית זכוכית שיושבת על המדרכה ומייצרת קשר חזק בין הרחוב לפנים הבניין. הגובה שלה והמרפסות שבולטות מעל המדרכה נותנות קנה מידה אנושי שנעים ללכת לצדו. זה בניין שמעוצב בפשטות וישירות ויכול לייצר חיי רחוב עשירים סביבו רק בזכות הדרך שבה הוא פוגש את הרחוב".

הבחירה של אדריכלית אירית אקסלרוד

שמריהו לוין 15־17

שמריהו לוין 15־17. צילום: נמרוד סונדרס
שמריהו לוין 15־17. צילום: נמרוד סונדרס

אדריכלים: אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני

שנת בנייה: שנות ה־50

סגנון: ברוטליסטי

הבניין הקופסתי ברחוב שמריהו לוין תוכנן בשנות ה־50 על ידי אברהם יסקי ואמנון אלכסנדרוני, שחתומים גם על תכנון מכון הנפט ובית הסנה בתל אביב. הוא מורכב משלוש קומות בלבד אך מחולק לשתי כניסות, ובכל אחת מהן שמונה דירות מגורים. הערך האדריכלי של הבניין, הכלול בתכניות השימור של עיריית תל אביב, טמון בעיקר במשחקי ההצללה של החלונות הפונים לרחוב. המשוטט ההדיוט ימשיל אותו ללוח דמקה ענקי.

אדריכלית אירית אקסלרוד: "מדובר בבניין ברוטליסטי אלגנטי מאוד, עם מחיצות הצללה עשויות היטב. אפשר לראות שהפתרון האקלימי שימש כאן כבסיס עיצובי. אנחנו מאמצים את העיקרון הזה היום וחושבים שהמצאנו אותו, אך למעשה זה בפירוש משהו שהנחה כאן את התכנון. מעבר לזה, יש לו פרופורציות מושלמות והקווים צנועים ומוקפדים. הוא לכאורה בניין רגיל, אבל יש בו איכות רבה בפרופורציות ובאלמנטים, מה שהופך אותו למרשים ועל זמני".