מעצמטקה

יונתן פיין יצא להגשים חלום נעורים: להפוך לאחד מ"הזקנים" של המטקות

אמנון "התותח". צילום: אורן זיו
אמנון "התותח". צילום: אורן זיו
5 ביוני 2014

קראנו להם הזקנים אף שהם לא כל כך זקנים. בעולם המטקות זה בפירוש לא היה שם גנאי, הוא ציין דרג מקצועי ומעמד מיוחס ואולי בבלי דעת גם משהו מהמובן השבטי, העתיק יותר, של חניכה. "הזקנים", תמיד בה"א הידיעה, היה מוסד. הסתכלנו עליהם מרחוק. ראינו את ידי הברזל חובטות, את הכדורים שורקים. "כשנהיה גדולים", החלטנו, "נהיה הזקנים".

בינתיים השנים חלפו, וההחלטה ההיא מתרחקת. בזמן שאנחנו הלכנו לצבא ולעבודה ולכל המקומות שאליהם החיים לקחו, הזקנים נשארו בחוף. הם מגיעים כל בוקר, על הקיר בגורדון מתחת לקראון פלאזה וליד ריקודי העם. והנוכחות שלהם, בגיבוי העירייה ולמגינת לבה של הנהלת המלון, היא סיפור של קהילה שהתארגנה מלמטה והפכה לחלק מהנוף.

בתשע בבוקר אמנון "התותח" ניסים משעין את האופניים על הקיר ומתחיל להתחמם. יחד עם מוריס הגדול, שעוד ידובר בו רבות, אמנון הוא הפנים של המטקות בישראל, ואת הבית שלו הפך למוזיאון מרהיב ופדנטי. מדי קיץ מגיעים אליו צוותי צילום מכל העולם, והוא באמת מציע פיקנטריה נאה, בין המסיבות והמגדלים של קו החוף התל אביבי. אבל להסתכל מקרוב עליו ועל אלי בפעולה זו קודם כל חוויה ספורטיבית גדולה (אלי הוא שותף הבוקר הקבוע שלו; מנחית בחסד עליון שאם אין לו כינוי מפוצץ כמו ל"מוטי פלס" או "איריס פסגת הפחד", בהחלט צריך להיות לו).

מי שניסה פעם את כוחו במטקות יבין אותי כשאני אומר, בלי טיפת הומור או הגזמה, שלראות את אלי הולם בכדור ואת אמנון מגן – פעם אחר פעם, בדיוק ובמהירות מבהילים – זה כמו לראות את פירלו ודל־פיירו על המגרש. אומרים שזהו לא ספורט תחרותי, אבל זה לא מדויק: כל מכה היא הכרזת תחרות על המשחק הקודם, על המשחק הכי טוב עד כה.

אמנון "התותח". צילום: אורן זיו
אמנון "התותח". צילום: אורן זיו

בין כדור לכדור הם משחקים בארבעה, וכמביא כדורים בלתי רשמי אין לי רגע דל – אני לא עומד בפיתוי וגונב הצצה באופניים של אמנון. חוץ ממטקות הקרבון (מטקות קלות וחזקות מסיבי פחם, בין 500 ל־1,000 ש"ח כל אחת), יש גם עיתונים לחלק לחבר'ה, סנדוויץ' של חלה ומרגרינה ומה שנראה כווקמן של סניו. כשהמשחק נגמר אנחנו נוסעים יחד אל המוזיאון שנמצא בבית שלו, בנווה צדק.

הנסיעה לצדו אטית וחלומית, הופכת את הבוקר הזה לסרט איטלקי ישן ואת רצועת החוף לנפולי. "מוריס הוא הגפרור שהדליק את הכל", הוא מספר במהלכה. "מטקות אני משחק מגיל 6, אבל רק כשמוריס בא התחלתי להכיר הרבה אנשים מכל הארץ והתחילו להכיר אותי בארץ ובעולם".

אמנון תמיד שיחק בגורדון, ובמוזיאון אפשר לראות תמונות שלו בחוף חשוף לחלוטין, למעט הילטון אי שם באופק. על פי הסיפור שכבר נכתב עליו לא מעט, הוא שמע על מוריס וחנות המטקות שלו בבת ים, הגיע לביקור, ועשר שנים לאחר מכן הגיע מוריס לביקור גומלין, כששמע שאמנון מחזיק יותר מטקות ממה שיש לו בחנות.

צילום: אורן זיו
צילום: אורן זיו

כך אוחדו חבורות המטקות של גורדון ושל קלדרון, ובביתו של אמנון נוסד המוזיאון. היום בהיכל המטקות (הידוע גם בכינוי "מעצמטקה") יש יותר מ־300 מטקות, מעוצבות ומאוירות כמו בקבוקי אבסולוט וודקה, הכניסה חופשית וספר המבקרים מלא, כולל הקדשה מחולדאי. סביב הקיר בגורדון, בינתיים, התהוותה קהילה של כ־100 שחקנים מכל הארץ.

"המטקות זה לא רק על המגרש. אנחנו נפגשים בחתונות, בשמחות וגם באירועים שלא נדע", הוא מספר תוך כדי רכיבה. נסיעה איתו לאורך החוף מראה משהו מהקהילתיות הספונטנית הזאת. במתקני הכושר של גורדון עוצר אותו להגיד שלום שלומי האתלט – "שחקן מצוין, מתאבד" – ובאלה של חוף ירושלים הוא מנופף לניסן, שמשחק בשתי ידיים ונחשב להבטחה של הדור הבא. "אתמול הייתי בבת מצווה ברמלה. היו שחקנים מבאר שבע, מנהריה. היינו 90 אחוז מהמטקות", הוא אומר. לשאלתי המטופשת אך הבלתי נמנעת הוא משיב שהם לא שיחקו באירוע: "אבל מוריס דווקא הביא מטקות. הוא תמיד עושה מצב רוח. בכלל, הוא שינה לי את החיים".

ספר הביכורים של יונתן פיין, "משוחרר", ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר