סינדרום תל אביב

כולנו מכירים את המשיח, את הכלה עם עגלת הסופר, את גברת "תעזרו לי" וטיפוסים אחרים שמסתובבים בעיר. בשפה עירונית הם נקראים "ווירדוס", אבל רוב הסיכויים שאם תושיב אותם מול פסיכיאטר הם יזכו להגדרה קצת יותר ממוקדת.

התופעה הזאת לא ייחודית לתל אביב. לכל עיר שמכבדת את עצמה יש את חולי הנפש שלה, מה שמעלה שאלה מעניינת: האם למשוגעים יש נטייה להתקבץ בערים, או שמא האורבניּות – על הניכור, האדישות, התחרותיות, הצפיפות והאנונימיות שבה – היא זו שגורמת לאנשים להשתגע? ומה זה אומר עלינו, האנשים שעדיין מצליחים לגרום לכולם לחשוב שאנחנו נורמלים?

במחקר מ־2011 של אוניברסיטת היידלברג בגרמניה שנעזר בסריקות FMRI, גילו החוקרים שלתושבי ערים יש פעילות מוגברת בשני אזורים במוח הקשורים ללחץ חברתי, ושאזורים אלה נהפכו אצלם לרגישים יתר על המידה. במילים אחרות, מסקנתם של החוקרים הגרמנים הייתה שהחיים בעיר משנים את התצורה של המוח ויוצרים נטייה ללחץ ולמתח, שהם כר נוח להפרעות נפשיות כמו סכיזופרניה למשל הפוקדת אחד מכל 100 אנשים באוכלוסיה (מחקרים הרבים קבעו כי סכיזופרניה נפוצה בערים עד פי שניים מאשר באזורים כפריים).

לא לשווא גורמת לנו העיר להתעטף באוזניות, משקפי שמש, קפוצ'ון וארשת פנים אדישה. יש משהו אלים מאוד במעבר מהמרחב הפרטי האינטימי למרחב העירוני הצפוף, רווי הגירויים, הרעש, המצלמות והמבטים (למה בר רפאלי מסתכלת עליי כל הזמן, לעזאזל?). מרגע שחוצים את מפתן הדלת העירונית ויוצאים לרחוב, אנשים יכולים לראות אותנו במצבים הכי אינטימיים שלנו: בזמן הקפה, לפני הדייט, בבוקר שאחרי הסטוץ, או מקיאים והלומים בסיום מסיבה שנמשכה עד אור הבוקר. וזה עוד לפני שהתייחסנו למיקרוקוסמוס ההזוי הנוצר במהלך נסיעה במונית שירות, שם תוכלו ללמוד את כל מה שלא רציתם לדעת על הבחור ההוא שצועק בסלולרי, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהוא נמצא עם עוד 13 אנשים בחלל של פחות משמונה מ"ר.

טשטוש הגבולות בין המרחב הפרטי לציבורי בעיר יכול להיות מאיים כל כך, עד שהיציאה מן הבית יכולה להפוך למשימה קשה ולעתים בלתי אפשרית. במקרים קיצוניים זה מגיע למצב של הסתגרות מוחלטת בבית במשך ימים, שבועות ואף חודשים ארוכים. ביפן התופעה הזאת הולכת וצוברת תאוצה והיא כבר קיבלה הגדרה מובחנת: Hikikimori.

בפסיכיאטריה המערבית מתייחסים לתופעות דומות – שלרוב אינן מגיעות לדרגות הקיצוניות של ההיקיקימורי – במונחים של הפרעות נפשיות כגון דיכאון, חרדה ואגורופוביה (פחד ממקומות הומי אדם). האופי ההומה ועמוס הגירויים החיצוניים של העיר יכול להסביר גם את תוצאות המחקר של אוניברסיטת מערב אוסטרליה מ־2007, שלפיהן אחוז תושבי הערים שמשתמשים בתרופות להפרעת קשב וריכוז גבוה פי חמישה מאשר מחוץ לעיר.

לפי עירית קליינר־פז – פסיכולוגית קלינית ודוקטורנטית בחוג לתרבות ופרשנות בבר אילן (וגם אחת היועצות הפסיכולוגיות של הסדרה "בטיפול") – העיר טומנת בחובה פרדוקס: האדם מוקף אנשים אבל חוויית הבדידות שלו הרבה יותר קשה ונוכחת. "הפרעות נפשיות היכולות להיחשב עירוניות הן חרדה, אגורופוביה וכן סוגים מסוימים של דיכאון, בעיקר דיכאון שיש לו בסיס נרקיסיסטי, כלומר דיכאון הקשור בקנאה, בהשוואה מתמדת לאחר המלווה ברצון להשיג את מה שיש לו; זאת בניגוד לדיכאון קליני למשל שבו יש יותר חשיבות למרכיב הביולוגי־כימי. בקרב אנשים בעלי פגיעות נרקיסיסטית, החיים האורבניים יכולים להגביר את הנטייה לתחרותיות והשוואה מתמדת לאחר. במרחב העירוני שבו כולם פעילים ונמצאים בתנועה מתמדת נוצרת אשליה שכולם שמחים ומבלים כל הזמן, התחושה שלכולם יש משהו ולי אין, מה שרק מחריף את תחושות הבדידות וחוסר הביטחון".

את יכולה לחשוב על הפרעות נפשיות ספציפיות לתל אביב?

"בתל אביב ישנו קונפליקט חזק במיוחד בין ערכים עירוניים של בילוי ונהנתנות לבין ערכים מסורתיים יותר של הקמת משפחה. חלק מהנורמה של הבילוי היא לא למהר להתמסד, ואז פתאום בגיל מסוים הקונטרסט הזה צץ במפתיע לאחר שנים של הדחקה, ובשלב הזה הרבה אנשים מגיעים לטיפול. המתח הזה מוגבר כמובן בקרב נשים, כי הרווקה התל אביבית נתונה גם ללחצים המשפחתיים והמסורתיים שעדיין תופסים מקום חשוב בחברה הישראלית. גם אחוזי הגירושים גבוהים משמעותית בעיר, מה שמיוחס לרוב לפיתויים שיש לה להציע ולציפייה לאקשן וריגוש אינסופי המשפיעים ישירות על המיניות". לפי פרופ' שאול שרייבר, מנהל המערך הפסיכיאטרי בבית החולים איכילוב, אין לתל אביב הפרעות המייחדות דווקא אותה: "הערים היחידות שיש להן הפרעות ספציפיות שקרויות על שמן הן ירושלים, סטוקהולם ופירנצה (בהתאמה: תסביך משיחי, תופעה של הזדהות אמפתית עם חוטפים ותסמונת חרדתית הנובעת מריכוז גבוה של יצירות אמנות מרשימות – ד"ק)".

לטענתו, ההפרעות הפסיכיאטריות הנפוצות ביותר שבגינן מגיעים לבית החולים בתל אביב קשורות לסמים ולהתמכרויות, ובעיקר להתקפים פסיכוטיים הנגרמים כתוצאה משימוש בסמי פיצוציות. "ניתן להצביע בבירור על מגמה כזו, בעיקר בשנים האחרונות", הוא אומר. "הרבה צעירים מגיעים למיון כשהם חווים התקף פסיכוטי לאחר שלקחו את אחד הסמים הללו, הנקראים באנגלית 'Designer Drugs' ומורכבים מכל מיני חומרים כימיים שונים ומשונים שנרקחו יחדיו. במקרים כאלו לא ניתן לצפות את ההשלכות העתידיות. זה יכול בהחלט להיות 'רק' התקף חד־פעמי, אך במקרים מסוימים גם להוות טריגר שיהפוך למחלה כרונית". עם זאת הוא מוסיף ש"סמי פיצוציות עושים בכל הארץ, לא רק בתל אביב". לא בדקנו את זה אמפירית, אבל נדמה לנו שריכוז גדול כל כך של "חנויות קטורת" כמו שיש ברחוב אלנבי לא נמצא בשום מקום אחר בארץ. עוד הפרעה עירונית שחבל שאי אפשר להעלים עם מרשם לציפרלקס.