קדימה, להוציא אייפדים

מחשבים בבתי ספר הם בעיקר סמל סטטוס – יוזמות של פוליטיקאים ומנהלים שרוצים להציג לראווה פסאודו־הישגים בדרך הקצרה, או גרוע מכך – יוזמות של הורים שאיבדו את הצפון במירוץ הבלתי נגמר ששמו "להשקיע בילדים".

בשנים האחרונות הולך ומתפוגג המיתוס שלפיו שימוש במחשבים כשלעצמו תורם להישגים או לעומק החוויה הלימודית. בשנה שעברה התפרסם סקר רחב בקרב מורי תיכון אמריקאי בנושא; רובם טענו שכלים דיגיטליים לא שיפרו את היכולות הקוגניטיביות או את הרגלי הלימוד של תלמידיהם.

בפרו, שם מיישמים שיטה חינוכית המשלבת באופן נרחב ביותר שימוש במחשבים, לא הושגה שום התקדמות בהישגי התלמידים. כבר ב־2010 אמר חתן פרס ישראל לחינוך, פרופ' גבי סלומון כי הקשר בין מחשוב להישגים הוא אפסי ולפעמים אפילו שלילי; הציטוט הזה מדהים במיוחד מפני שפרופ' סלומון הוא מאבות רפורמת המחשוב במערכת החינוך. ההתפעלות ממחשוב מאפיינת בדרך כלל בורים בטכנולוגיה. ממילא, אין שום קשר בין המכשירים שבהם ילדים יתעסקו היום לבין אלו שהם יפגשו עוד חמש או עשר שנים.

ואם כבר סמל סטטוס, מה יותר טוב מאייפד? לפי חשיפה של אור קשתי ב"הארץ", בתיכון עירוני א' לאמנויות הוחלט לצרף את כיתות ח' לתוכנית "לימודים דיגיטליים", הכוללת רכישת טבלטים של אפל במחירים הנעים בין 2100 ל־2800 ש"ח (כולל ערכת לימוד ב־490 ש"ח) לתלמיד.

כדי למנוע החלטות הזויות מהסוג הזה, מגביל משרד החינוך את ההוצאה על "שירותים מרצון" שההורים רשאים לרכוש ל־450 ש"ח, אלא שאם "כלל ההורים" מסכימים אפשר גם לחרוג מהסכום.ובאמת, כשפניתי לעירייה לתגובה נמסר לי ש"מדובר ביוזמה של הורי התלמידים, והמנהלת נעתרה לבקשתם". צוין גם שברשות בית הספר מצוי כסף לסבסוד הרכישה להורים המתקשים בכך. מזל שההורים לא יזמו רכישת סוסים לילדיהם, כי העירייה עוד הייתה מסבסדת להם אורווה.

כל מי שהיה בבית ספר יכול להבין את הדינמיקה שפעלה בעירוני א', כשמחנה ההורים מחולק לעשירים שדוחפים קדימה, אלו שנגררים בעל כורכם, ותת המעמד של מקבצי הנדבות, שיצטרכו להוכיח למנהלת שהם עניים מספיק כדי לזכות בהנחה על האייפד. ואם חשבתם שהסיפור הזה נערך בדיסקרטיות ותוך שמירה על כבוד הילדים, תחשבו שוב: הורים סיפרו שהדיונים זלגו לכיתות, שהופעל "לחץ כבד" על מי שהתנגד לפרויקט, ושנערכו מספר הצבעות עד שהיוזמה אושרה.

אני כמעט בטוח שאותם הורים מעירוני א' שניהלו את המלחמה למען האייפדים (!) גם יודעים להסביר יפה־יפה לילדים שלהם למה מותגים זה דבר רע וריקני, ולהתפעל מעצמם ומהרגישות החברתית שלהם. זה מסוג הריקודים הקטנים שהבורגנות הישראלית מומחית בה. מה שיותר מפתיע הוא האופן שבו העירייה ומשרד החינוך מגבים את העליבות הזאת – תערובת של נובורישיות פרובינציאלית והפקרות קפיטליסטית.

בעבר, שני הגופים האלו עמדו בפרץ נגד הפרטת והפרדת החינוך בין עשירים לעניים. אני תוהה אם רון חולדאי היה תומך בפרויקט כזה בגימנסיה הרצליה, ועד כמה העובדה שזו שנת בחירות משחקת בכניעה לגחמות המופרכות ביותר של ההורות הישראלית.