די לקידוש: שישי ישראלי נגד שישי תל אביבי

עגלה ריקה, עגלה מלאה. ווטאבר. בתל אביב רבתי מתקיימות מסורות שישי מפוארות גם בלי להזמין את אלוהים שישמור. למה בכל זאת הקמפיין הזה הרגיז אותנו כל כך?

סופ"ש נורמטיבי בסך הכל. גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין
סופ"ש נורמטיבי בסך הכל. גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין
4 בינואר 2015

ברומן הביכורים של דרור בורשטיין, "אבנר ברנר", הגיבור, נער ישיבה, מקבל אפס בחיבור בנושא "העגלה הריקה – במה נמלאנה?". "אני לא חושב שהעגלה שלהם יותר ריקה משלנו, ככה שהשאלה עצמה מראה על איזו תפיסה מוקדמת", כותב "אבנר ברנר", שכמובן לא במקרה נקרא על שמו של אחד ההוגים המרכזיים של הציונות החילונית המוקדמת ואחת המטרות האהובות באוניברסיטת תל אביב לריקליימינג פוסט ציוני או לכל הפחות ביקורתי. "לדעתי, בגדול העגלה ריקה אצלנו יותר דווקא בגלל שאנו טוענים שהיא מלאה. אני מתכוון, אם אתה שואל שאלות על העגלה הריקה אתה כבר מסגיר את הבעיה אצלך", הסתבך ברנר, "מי שמלא אצלו לא מתעסק באחרים".

בשבוע האחרון עשה קאמבק מפתיע המשל העתיק על "העגלה הריקה והעגלה המלאה", שהתקבע בשיח הישראלי בעקבות פגישה בין דוד בן גוריון לרב אברהם ישעיהו קרליץ, שבה אמר הרב, בקצרה, שהיהודי הדתי הוא כמו עגלה מלאה, עמוסה באתגרי המצוות וכמובן גם בתוכן הרוחני הנלווה; בעוד היהודי החילוני הוא כמו עגלה ריקה. אך בעוד הדיון המקורי, כאילו הוא לא מורכב וטעון מספיק כשלעצמו, עסק בשאלה איזו עגלה תצטרך לפנות את הדרך אם הן ייפגשו (רמז: זוזו, חברים), הרי שבגרסת "שישי ישראלי" שלו הוא הידרדר לוויכוח מסוג "מי לוקח במכות, באטמן או סופרמן". כלומר, איזו עגלה הייתם מעדיפים להיות?

קמפיין התשדירים "שישי ישראלי" – שמטרתו הרשמית היא לעודד יותר ישראלים (או, אם לדייק: יהודים ישראלים) – לעשות קידוש בשישי בערב, או בכלל להתחבר קצת למסורת, רחוק מלהיות הראשון מסוגו, אבל הוא מסתמן כאחד הנפיצים שידע הז'אנר. המסרים הפשטניים של "בבוקר שוק, בערב קידוש", ובעיקר הסרטון שבו מוצג שישי בערב בבית משפחה חילונית כבלגן מנוכר – ילדים אוכלים קורנפלקס, מפרקים מחשב ובוהים בסמארטפון; בעוד אותו ערב בבית משפחה דתית מוצג כפנטזיה שמרנית של סדר ומופת – עצבנו רבים (הדבר הגיע עד כדי 120 תלונות על הקמפיין שהוגשו לרשות השנייה. לפי אתר אייס, יותר מעשרה אחוזים מסך התלונות על פרסומות ב־2014).

האם לכעוס או למשוך בכתפיים בייאוש ולומר "עוד פעם הם עם השטויות שלהם"? בין אלו שקיבלו את הקמפיין בכידונים שלופים נמנה, שלא במפתיע, אורי משגב מ"הארץ".

"קמפיינים מגוחכים במיליונים שנועדו 'לקרב' אותנו לאיזו ליבת קיום דתית, אינם מקרבים אותנו וגם לא מרחיקים; איננו ילדים קטנים," כתב משגב בטור "אידיוטים חילוניים שימושיים" (25.12), "ואגב, גם איננו מגישים קורנפלקס לשולחן השבת ואינני מכיר מישהו שמגיש. אבל אם יש אדם כזה, זה לא עניינו של שום שתדלן או פרסומאי… אלא שברמה הציבורית כן נחוץ להתעכב על כמה היבטים חשובים בקמפיינים הללו. לא הייתי ממהר לפטור אותם כבדיחה לא מזיקה". את התואר "אידיוטים שימושיים" משגב מעניק לחילונים הנותנים כתף לקמפיינים האלו, ש"מכשירים קרקע פורייה מאין כמותה ל'ישראליות' אחת ויחידה, זו שמקדשת מפלגת הבית היהודי".

"שלא תהיה טעות, זה לא קמפיין שעוסק בקירוב לבבות", מדגיש משגב בשיחה, "הוא לא נועד לגרום חילונים לעשות קידוש. זהו קמפיין טרום בחירות של גאוות יחידה שנועד לסמן בעקיפין מי לא כמונו". משגב אף הלך צעד אחד רחוק יותר וציין גם את הקמפיין החדש "929" של משרד החינוך, תוכנית חדשה ללימוד תנ"ך, המגייסת, בין היתר, אנשי רוח ואמנות בניסיון למשוך קהל לא מסורתי כחלק מאותה מגמה.

גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין
גלנדון ואיזבלה מגיבים לקמפיין

"'שישי ישראלי' הטריף אותי פעמיים", קוצפת הפובליציסטית עינת ברזילי, שערכה את אתר צו פיוס וכתבה רבות על נושא קירוב חילונים־דתיים, "קודם כל בגלל ההתנשאות על החילונים. אני יודעת איך נראית שבת חילונית ואני יודעת שיש לה יותר מה להציע מקורנפלקס וסמארטפונים. השבתות שלהם מקסימות. בפעם השנייה, דווקא כדתייה אני אומרת: זה מה שאתם מוכרים? את השישי המשפחתי? זה יש גם אצל החילונים. מה שחשוב הוא להדגיש את הנכסים התרבותיים של היהדות. למה לא אמרו, תראו כמה יפה הטקסט של פרשת השבוע? של הקידוש? של הפיוטים? ולא צריך להיות דתי הלכתי בשביל זה, לא צריך לקיים מצוות. החילונים כן מפסידים את זה במובן הרוחני והתרבותי, אבל לא במובן ההלכתי. הייתי מוכרת את זה ככה: זה כבר שלכם, אתם לא צריכים לבקש רשות. אתה יודע מה היה בפרשת השבוע?".

לא, אבל גם ינון מגל לא ידע אז תחליקי לי. האמת היא שכחילוני הקמפיין לא ממש הרגיז אותי. אם כבר, החלק המרגיז בו הוא השארת הישראליות ליהודים בלבד.

"אני מן הסתם חושבת שהישראליות כוללת את כל מי שהוא אזרח ישראלי, אבל הם רצו להעביר כאן משהו אחר. אולי זה מתחת לרדאר שלי כי אני מתעסקת שנים בנושא של דתיים וחילונים, אבל הם רצו למכור את המסורת היהודית ולכן מי שלא יהודי הוא פשוט לא קהל היעד של הקמפיין. עם זאת, לא לגמרי ברור מי כן. אולי מסורתיים מתנדנדים כאלה שלא שומרים שבת אבל חוששים להתפדח מול ההורים. אם אתה חילוני עם אג'נדה, סטייל אבירמה גולן, זה לא יגרום לך לעשות קידוש. אם אתה דתי לאומי, אתה כבר עושה קידוש".

מסורת של חומוס

עכשיו זמן טוב להכות על חטא על השמאלנות התל אביבית המשעממת שלי. כל חבר או מכר ערבי שניסיתי לראיין בתגובה לנושא ענה לי באותה נחירת בוז: כן, באמת ממש לא שמנו לב לעניין הגזעני הזה עד שבא הקמפיין הרע הזה ופקח את עינינו. התגובות היחידות לקמפיין היו פרפרזות משועשעות, כגון "בבוקר נטל הקניות, בערב נטל הבדיחות של ההורים", או, בגרסה עוקצנית קצת יותר: "בערב כועסים רק על הדתיים, כי הכל סגור". עם זאת, בגדול עולה תמונה חילונית רגילה – בין ההמולה של הבוקר והצהריים למסורות משפחתיות ופרטיות בערב – עם כל אותם סמארטפונים, טלוויזיות ואולי גם קורנפלקס. בכל אופן, מבחינת "שישי ישראלי" רלוונטית רק המשפחה הישראלית ההומוגנית המוכרת.

אבל אף שהקמפיין מתמקד בפער בין משפחות דתיות לחילוניות, על הדרך הוא משליך הצדה עשרות מודלים אחרים של יום שישי. המשפחה של "שישי ישראלי" היא לא רק דתית, היא גם גרעינית: על משפחות אלטרנטיביות או חסרות ילדים אין, כצפוי, על מה לדבר. הוא מתעלם מאנשים שאינם נמצאים, מסיבות כאלו ואחרות, בקשר עם המשפחות שלהם (חלקם אגב על רקע דתי, לכיוון כזה או אחר). הוא עיוור למשמעויות נוספות של סוף השבוע, לאנשים שמתמסרים לטקסים ולרוטינות משל עצמם בדבקות לא פחותה מאיש דתי האחוז להט משיחי.

נדמה שכל תיאור של טקסי סוף השבוע התל אביביים המוכרים – החגיגות הקולינריות והתרבותיות או הבילויים הליליים – נראה בהקשר הזה כמו עידוד של הסטריאוטיפ או חומר להוגי "שישי ישראלי" לעקם עליו את האף. אבל – ולו בשביל הסיכוי הקלוש שהם קוראים את זה – נקרא לזה ניסיון לקירוב לבבות.

חצויה. השישי של ג'ניפר אבסירה
חצויה. השישי של ג'ניפר אבסירה

"מועדון יוצר משפחה שניה", אומר ירון טראקס, הבעלים של מועדון הבלוק, שבפרסומים שלו מתוארים לעתים די.ג'ייז ומסיבות במונחים פסאודו דתיים כמו "כהן גדול" או "עלייה לרגל". "אתה רואה את אותם אנשים כל שבוע ומן הסתם, גם אם אתה לא מכיר אותם ממש זה מייצר תחושה של חום וביטחון. בערים גדולות יש יותר ניכור, אז טבעי שבתגובה ייווצרו התאים החמים האלו שמספקים משפחתיות מורחבת. זה בצד הקהילתי. בצד הרוחני, השורשים של מוזיקת האוס ובמובן מסוים גם של טכנו הם שורשים של מוזיקה שחורה – סול וגוספל – ולכן בחו"ל התייחסו הרבה פעמים למועדונים כאל כנסיות. זה פשוט היה ב־DNA שלהם".

"החוויה בגוספל היא של טיהור – אנשים שרים יחד, רוקדים יחד ומרגישים שהם מתחברים לאלוהים. גם ביהדות זה קיים, זה קיים בכל הדתות, אבל בכנסיות השחורות פשוט הייתה את המוזיקה הכי מגניבה. משחר ימי ההיסטוריה טקסי דת ופולחן הלכו יד ביד עם תנועה וריקוד, ומובן שסאונד ברמה של מועדון מגביר את החוויה הזאת הרבה יותר".

בהקשר הזה כדאי לזכור גם את הקשר בין סול למסיבות דיסקו מוקדמות בארצות הברית, שם החלו השורשים של הקשר ההדוק בין מוזיקה אלקטרונית לתרבות הגייז, שרבים מהם היו גם שחורים ובנו לעצמם את המועדונים המוקדמים של ניו יורק כמעין כנסיות אלטרנטיביות, לאחר שכבר לא יכלו להגיע לכנסיות שבהן גדלו.

מהזווית האנינה, ספק אם מישהו שאי פעם ראה תל אביבי יסכים שקורנפלקס הוא ארוחת שבת מקובלת. "הסועדים התל אביבים נחלקים לשניים", מסביר גיל אקרמן, מבקר המסעדות של Time Out. "יש את אלו שיש להם ארוחות שישי בערב ואלו שלא. אלו שיש להם ארוחות שישי בערב בדרך כלל יוצאים בצהריים, אוכלים את החומוס שלהם, משתעשעים קצת, שותים בירה והולכים הביתה לנוח לפני הארוחה. אנשים שאין להם ארוחות שישי, בדרך כלל עושים בצהריים זאת ה־יציאה הקולינרית. לא כולם מצליחים לצאת בחמישי בערב למסעדות, בין היתר כי חלק מהאנשים עובדים עד מאוחר. שישי הוא בעצם היום להתפנק בו וללכת למסעדה ולהשתכר. אני מרבה לראות את אותם פרצופים במסעדות בשישי בצהריים, ואגב, עבור רבים מהם מדובר בבילוי משפחתי לגמרי".

"שישי בצהריים זו משמרת קשה לעובדים ושעה יקרה ללקוחות", מציין אקרמן, "אתה הולך לשוק הכרמל לעשות קניות, קונה ירקות, קונה בשר, קונה פרחים, קונה יין ואז הולך למסעדה. השקלים עפים כמו כלום. בקיצור, לא פרק זמן זול בישראל, אבל כיפי".

"הפן של שישי בעולם הקולינרי רק הולך ומתעצם. תראה את מגפת הבראנצ'ים", אומר רותם מימון, עורך מדור אוכל באתר "הארץ". "כולם מנסים לנגוס מחוויית יום השישי. זה ממשיך את המגמה של השנים האחרונות, שבהן מסעדות ובתי אוכל הם לא רק מקום שבאים לאכול בו אלא גם לקבל ערך מוסף. כל מקום שואף שיהיו לו חבורות קבועות. יש גם קבלות שבת – לא בפאן הדתי, אלא להפך. משעה שתיים הווליומים מתחילים לטפס למעלה, וגם מקומות יותר מהוגנים מנסים להדביק לעצמם קצת אווירה של חמארה".

וכמה חשיבות יש לעניין של הרוטינה?

"עצומה. אנשים מחפשים את המקום שבו הם יוכלו לשבת באופן קבוע לפרלמנטים שלהם, לארוחות הבוקר היציבות והמוכרות שלהם. אין הפתעות. לא בחשבון, לא בתפריט, לא בשירות. הזמן הפנוי של האנשים הולך ומצטמצם, אז הם מעדיפים ללכת על בטוח".

"הקונטרה של זה היא המקומות שמכינים אוכל בשביל לקחת הביתה בימי שישי, שגם נמצאים בצמיחה מטורפת. בשישי הם סוגרים דלתות לקהל הרחב ורק מוכרים אוכל מוכן. אנשים מבינים שלא תמיד לבשל בבית זה כזה משתלם ושחבל להם לכלות את הזמן הפנוי המועט שלהם על בישולים. זה עולה להם אולי טיפה יותר כסף, אבל משתלם להם מבחינת הזמן".

ככה זה גם אצלנו בשישי. עבודה של תמר הירשפלד
ככה זה גם אצלנו בשישי. עבודה של תמר הירשפלד

הפעם האחרונה, אגב, שבה השבת ניצבה בחזית של דיון ציבורי כל כך לוהט הייתה קשורה גם היא לעניין הזמן הפנוי – כאשר גדעון סער, אז שר הפנים, ניסה להוביל מהלך לסגירת מרכולים בשבת בתל אביב. למהלך סיפור מסועף, אך מה שהיה מעניין בו הוא שלבסוף הוא חילק את התומכים והמתנגדים לאו דווקא לאורך הקווים הצפויים. כמה וכמה אנשי שמאל מובהקים תמכו במהלך מסיבות סוציאליות, היות ובעלי עסקים קטנים, שלא יכלו להרשות לעצמם להיות פתוחים שבעה ימים בשבוע מצאו את עצמם הולכים ומפסידים לרשתות הגדולות גם בחזית הזאת. היו שכינו אותם, גם אז, אידיוטים שימושיים.

"אני תמכתי בסגירת המרכולים משתי סיבות," מסביר ד"ר תומר פרסיקו, פעיל בולט למען חופש דת, "מסיבות סוציאליות – כי יש לאדם זכות ליום מנוחה ציבורי משותף; וגם כי אני חושב שיש למדינה ולחברה זכות לעצב את הפרהסיה שלה בהתאם לערכים שונים – לאומיים, הומניסטיים, דתיים, לא משנה. מובן שיש גבולות ברורים. אתה לא יכול לבטל זכויות פרט. אי אפשר להגיד לי עם איזה רב להתחתן – דבר שמדינת ישראל עושה לצערי – אבל אפשר להגיד לי שאסור לקנות חלב במכולת יום אחד בשבוע. זו לא זכות מולדת וזה מקובל".

בתל אביב רבים ראו על כך איום על "השבת התל אביבית".

"בתל אביב, ספציפית, התפתחה תרבות מסוימת, נקרא לה הומניסטית, קפיטליסטית, אתאיסטית, הדוניסטית, זה לא משנה. מותר שזו תהיה התרבות, כמובן, ומותר לבקש לעצב את הפרהסיה בתל אביב, ספציפית, לפי הערכים האלה. אם ככה, צריך שהציבור יצביע בעד נציגי ציבור שידבקו בערכים האלה".

"אם שווה לחיות בישראל בשביל תל אביב, אז שווה לחיות בתל אביב בשביל השבת שלה", מסכם משגב. "דווקא בגלל ששם הדו- קיום האמיתי. אף אחד לא מנסה לקרב בכוח, החרדים הולכים במעוז שלהם בשינקין והכל בסדר".

צאו לי מהבית

אפשר למנות כמה סיבות להתנחלות הזריזה של "שישי ישראלי" במוקד העניין הציבורי. קודם כל, בציבור היהודי שמחים תמיד לעסוק במחלוקת הפנימית בין דתיים לחילונים. זהו שסע ישן, כמעט אהוב, כמו צלקת מהילדות. הוא אקטואלי מצד אחד, בייחוד בתקופת טרום בחירות שבה הוא הולך ומתקבע בבירור גם לאורך השסע בין המחנות הפוליטיים. מלבד זאת, הפורמט הקליט והפשוט שלו הפך את הסאטירה עליו למתבקשת ובעלת פוטנציאל ויראלי: נדמה שדקות אחדות בלבד לאחר שהופיעו שלטי החוצות בעיר – לפני קצת יותר משבוע – התחילו להתפרסם תגובות בנוסח "בבוקר כיבוש, בערב קידוש".

אבל יש עוד עניין בקמפיין, שיש הסבורים שדווקא הוא שהתסיס כל כך את המותססים, אפילו בלי ששמו לב. "שישי ישראלי" נבדל מקודמיו ומדומיו. "929", בין שהציע לחילונים להכיר את האוצר התרבותי של התנ"ך או ובין שביקש להפוך אותם לאידיוטים של בנט – ניסה בסופו של דבר לגרום לאנשים לקרוא, במקרה הקיצוני לצאת מהבית ולהגיע למפגשים. הקמפיין שהזמין חילונים "לבוא לעשות שבת" אצל הדתיים ניסה גם הוא להוציא אותם מהבית. גם התנגשויות אחרות סביב מה שאנחנו משום מה, עדיין מכנים "סטטוס קוו" תמיד התרחשו, לפחות במישור הגלוי שלהן, בטיב טעם, באוטובוס, בבתי ספר, ברבנות, בוועדות התקציב.

אולם "שישי ישראלי" מתרחש בבית. הוא נכנס לקודש הקודשים הפסיכולוגי – לחלל הביתי – ומרשה לעצמו לשפוט ולהעיר הערות. כפי שברזילי ציינה, הוא לא באמת עוסק ביהדות. הוא עוסק בארוחות, בזמן משותף, במשפחתיות, בילדים שמתנהגים "יפה" או "לא יפה". אבל אלו סממנים חיצוניים למשהו חמקמק יותר.

אם לצטט טקסט מוכר שהמחברים של "שישי ישראלי" אולי פספסו – לא יודע, יכול להיות שהיה להם חילוני מדי – אז בסופו של דבר, קורנפלקס או קידוש, סמארטפונים או תהילים – כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. גם בבוקר וגם בערב. כל המשפחות האומללות, לעומת זאת – נו, אתם יודעים את ההמשך לבד.

[interaction id="54a96209cd7e120f0d02bd05"]