תרשום, תרשום: על תרבות החינמים בחיי הלילה

כמו מרגמה תועה החוצה את הגבול הסורי ומתרסקת בגולן, לפעמים, להפתעתי, מבקשים ממני – אדם מן השורה שנהנה במסיבות – לסדר כניבה חינם או בהנחה לבלוק. אפשר לקרוא לזה אש ידידותית, אולי אפילו אש מסתחבקת, הזולגת לאזרחים מהטלפונים של היחצנים, הדי.ג'ייז והמפיקים, שלהם הדבר נחשב בגדר סיכון מקצועי.

קורבנות התופעה מדברים עליה כעל סוג עיקש במיוחד של חוצפה: רבים חושבים שמשום מה דווקא להם מגיע להשתחל לרשימות של המועדון, רבים מנסים שוב ושוב ולא מתייאשים, כאילו היה מדובר בהרשמה להגרלה ולא בפריבילגיה למקורבים. מי שמקורב באמת אמור לדעת שהוא כזה. אבל כולם מנסים.

על כל פנים, כל אנשי הלילה שנשאלו על תופעת החינמים במסיבות הסכימו על דבר אחד: מדובר בעניין של סטטוס ואגו ולא של כסף. אם לחזק את הטענה, רובם גם הסכימו שמספר המבקשים לא עולה או יורד בהתאם לעלות המסיבה. ונקודה להתנחם בה (או לא): תקליטנים מחו"ל שמגיעים לתל אביב מדווחים שהמצב רע באותה מידה גם באירופה, שם שמות בינלאומיים מקבלים מבול של בקשות חינמים מזרים בפייסבוק. לפחות לא בכל דבר אפשר להאשים את הישראליות.

אז מה ה־SMS הכי חצוף שקיבלת בנוסח "אחי, תעשה לי חינם"?

בנג'י לנפנט, דלי (מקבל בין 40 ל־80 מסרונים בסופ"ש):
"כל SMS בנוסח 'תבוא לאסוף אותי מהכניסה' מעצבן ממש. לא מספיק שאתה נכנס חינם – אתה גם רוצה ליווי?".

עומר טובי, אריסה (מקבל כ־100 מסרונים בסופ"ש שבו מתקיימת מסיבה):
"אני בדרך אחי, בא מדימונה ותעשה לי הנחה, בא עם חברים כולם סטרייטים אני יפצה אותך" (כך במקור + תמונה סמי אירוטית). אבל יש לו גם כמה מילים של חמלה על מבקשי החינמים: "בסך הכל הם רוצים להרגיש שייכים, וזה חלק מזה".

ירון טראקס, הבלוק (מקבל עד 150 מסרונים בסופ"ש):
"יש הודעות חצופות כל שבוע, אבל אני הכי שונא את הרעיון – שמשום מה כולם מקבלים אותו כטבעי – שסלבס אמורים לקבל חינם בכניסה".

אורן מרזם, ברקפסט קלאב (מקבל בין 50 ל־70 מסרונים בסופ"ש):
"תכניס אותי לבלוק."