אוכל, תרבות ומוזיקה: איסטנבול היא פי אלף יותר תל אביב

במרחק שעתיים טיסה מכאן נמצאת תל אביב באקסטרים. אחרי הפיגוע שספגה איסטנבול והתקפה נוספת באירופה - מרב סריג, ערד ניר וניצן חורש נזכרו למה הם אוהבים את העיר הזאת

איסטנבול (צילום: Shutterstock)
איסטנבול (צילום: Shutterstock)

כבוגרת מחזור א' של סיורי האוכל "עם בייגלה באיסטנבול", מרב סריג יודעת שזו העיר עם האוכל הפשוט הכי גבוה שיש. פחות מ־24 שעות לפני הפיגוע, היא קיבלה תזכורת ציורית לסיבה שהיא שגרירה של העיר 

פחות מ־24 שעות לפני הפיגוע שלח דודי כליפא לקבוצת הווטסאפ של "מחזור א' – עם בייגלה באיסטנבול", סרטון פוד פורן מטריד במיוחד שבו פרוסת כנאפה נחתכת בהילוך אטי ונערמת על צלחת. גבינת הצאן המקומית נמתחת באלסטיות האופיינית לה ולוחצת על הבלוטות הנכונות. זה היה אכזרי. שאלתי אותו אם אפשר את זה ביותר נמס ומגרה. הוא כתב: "לא חושב שיש".

מאז שכליפא הביא אותנו לעיר הצבעונית הזאת וחשף אותנו לטעמיה ולריחותיה המטריפים, שליחת תמונות וסרטוני אוכל מאיסטנבול היו דבר שבשגרה אצלו. הוא עושה את זה כי הוא באמת אוהב את מה שהוא עושה, וגם כי זה הביזנס שלו ושל נעמה פלד, בת זוגו ושותפתו למועדון הקולינרי בייגלה, שבספטמבר האחרון החל להוציא טיולי אוכל בוטיקיים לאיסטנבול.

דודי ונעמה התאהבו באיסטנבול והפכו אותה לבית שני. מי שגילה להם אותה היה המסעדן אידי ישראלוביץ' מאשדוד. המסעדות הראשונות שהם פגשו היו מקדש הצלעות והקבבים זובייר ומסעדת הפועלים שאהין. שם הבינו השניים שהם במקום הנכון. הם החלו לנסוע לעיר בתדירות גבוהה, גילו עוד ועוד מקומות, צברו עוד ועוד חברים, עד שהרגישו שהם בשלים לחלוק את האהבה שלהם למקום והחליטו להוציא לשם טיולי אוכל לאנשים כמוהם, כאלו שלוקחים ביסים גדולים מהחיים.

הם לא פחדו לנסוע לאיסטנבול – להפך; דרך האוכל והחוויה האישית שלהם הם קיוו למגר פחדים ולשנות את התפיסה השלילית של אנשים. "בהקשר של תורכיה יש שיח שלילי, שנגזר מאינטרסים פוליטיים", אמר דודי בכל הזדמנות. "עושים דמוניזציה לעם ולמקום. מי שנוסע לאיסטנבול חוזר ממנה כשגריר". גם אני, שביקרתי בה כמה פעמים, התאהבתי והפכתי לשגרירה.

תורכיה היא גן עדן לחובבי אוכל, בין השאר בגלל חומרי הגלם המצוינים שלה. מיקומה בנקודת התפר בין מזרח למערב, בין אסיה לאירופה, ובצומת הדרכים המוביל לאפריקה, הוא יתרון קולינרי עצום. תוסיפו לזה את ארבעת הימים שמקיפים אותה ואת העובדה שלתורכים יש כבוד לעבר, למסורת ולטעמים שלהם, והנה לכם מטבח מרתק ומנצח. הייתי אומרת שאיסטנבול מציעה את האוכל הפשוט הכי גבוה שיש. אוכל חושני, טעים, שמוצע באינספור דוכני אוכל רחוב, מהיינות (טברנות תורכיות), בישוליות, קבביות, דונריות, בורקסיות וממתקיות.

בבוקר הפיגוע העלה דודי לחשבון האינסטגרם שלו תמונה של כיסני מונטי ממסעדת אייבורי – מסעדת פועלים שמגישה מאכלים מהים השחור. אחר כך יצאה הקבוצה לרחוב איסטיקלל הסמוך. אני יכולה לדמיין, ממש לשמוע, מה דודי או נעמה אמרו לחברי הקבוצה כשהם עמדו שם, ולאן היו פניהם מיועדות. הם בטח סיפרו להם על חנות הממתקים הוותיקה שנמצאת כמה מטרים משם, או שאולי בכלל תכננו לקחת אותם למוכר הלקרדה בשוק הדגים הסמוך, גלטה סראיי. זה לא קרה. סביר להניח שגם הטיול למתקדמים שתכננו להוציא ב־7.4 כבר לא יתקיים.

"גן עדן לחובבי אוכל". מרב סריג עם בייגלה באיסטנבול
"גן עדן לחובבי אוכל". מרב סריג עם בייגלה באיסטנבול

 

בין מלפפון קר בקיץ דרך קריאות שחפים משולבות בקול המואזין ועד לסמטאות המזמינות – לא חסרות לערד ניר סיבות לאהוב את איסטנבול. עכשיו, בדרך חזרה מסיקור פיגוע נוסף בעיר המדממת, הוא תוהה בעיקר – כמה עוד?

במטוס בטיסה חזרה מאיסטנבול. כל כך הרבה פעמים עשיתי את הדרך הזו. אחרי הישגים ואחרי כישלונות. אחרי סיקור אירועים ואחרי ראיונות. אחרי כנסים, אחרי הרצאות והכי חשוב – אחרי חופשות מדהימות! לא, זו לא הפעם הראשונה שאני משדר מזירת פיגוע בעיר הזאת, איסטנבול שאני כל כך אוהב – בשל מצר הבוספורוס המרהיב שחוצה את קרביה; בשל קריאות השחפים שנמהלות בקריאות המואזין ומפלחות את שמיה; בשל הכיפות והצריחים של מסגדיה, בתי הכנסת והכנסיות שפזורים בגבעותיה. הכפרים שגדלו, התחברו והפכו שכונותיה. הרחובות הרחבים והרחובות הצרים והמתפתלים. הסמטאות המשתרגות. סמטאות שכל אחת מהן מובילה לאחת נוספת. לא תמיד יפה יותר, אבל תמיד מזמינה ומסקרנת. כן, אפילו שסמטה באיסטנבול יכולה לפעמים להיות מסוכנת. הסמטאות האלו שתמיד שוקקות בני אדם. עניים ועשירים, בריאים ונכים, שיכורים ופיכחים. בכל שעות היממה, מבוקר עד ערב.

איסטנבול שעורקיה וורידיה עמוסים כולסטרול מבשר הטלאים והעגלים שעל שיפוד ה״קבב המסתובב״, הדונר־קבב, שמרכיב את קציצות הקופטה הטובות בעולם, את הצלעות המופלאות, הקוקורץ׳ שנצלה על גחלים. כולסטרול שמקורו בקיימאק – שומן חלב הבאפלה שהופרד כבן כלאיים בין שמנת לחמאה. הקיימאק עתיר הכולסטרול שהוא בן לוויה מופלא לממתקים שהעיר הזו מציעה, שאין כמותם בשום מקום בעולם: דבש עם קיימאק, חבוש מסוכר עם קיימאק, בקלאווה עם קיימאק. כאילו רוצה העיר להבטיח שאם אין לכם נטייה גנטית לטרשת העורקים, אז האפשרות של סוכרת שרירה וקיימת.

איסטנבול שבחורף ספוגה בריח ערמונים קלויים ובקיץ יקלפו עבורכם, ברחוב, מלפפון, יפזרו מעל מלח ויבטיחו לכם שזה המתכון כדי לחוש רעננים. ויש גם פלחי אבטיח צוננים על מגשי ענק בעגלות שהן גם דוכנים. איסטנבול שקראתי לה המסעדה הגדולה בעולם. זו המסעדה שמפעילי אתר בייגלה, אוהבי אוכל ואוהבי איסטנבול ויותר מזה אוהבי אוכל באיסטנבול לקחו אליה באהבה ובמיומנות, עוד אנשים כמותם. כמונו. הם באו כדי לטעום, להכיר, להבין, להיחשף וגם כדי לשמוע. כולם נהנו, זה כל כך בולט. רואים את זה בתמונות האחרונות. צמד מילים מזעזע ״תמונות אחרונות״. כמה נורא. כמה כואב. כמה עוד?

"המסעדה הגדולה בעולם". ערד ניר באיסטנבול (צילום טלוויזיה ראאד איברהים חדשות)
"המסעדה הגדולה בעולם". ערד ניר באיסטנבול (צילום טלוויזיה ראאד איברהים חדשות)

 

לפני חודשיים הופיע ניצן חורש עם הקאט אאוט קלאב באיסטנבול. לצד הצבעים והריחות הוא ראה שם סצנה שמתקיימת כאילו אין מחר

יום לפני ההמראה אירע פיגוע טרור בכיכר סולטן אהמט. אם עד אז קיבלנו פידבקים משתאים – כאילו אנחנו עומדים לקחת רפסודה מחוררת למעבר להרי החושך ולא טיסה לאילת פלוס־מינוס – כאן אזהרות המסע נהיו כבר תקיפות. מודעות עצמית זה לא משהו שאנחנו מצטיינים בו, אנו, החומקים יפה מצרור בדיזנגוף ונותנים רייס בג'וגינג כשיש סכין בטיילת יפו. היו גם את התהיות בנוסח “מי אוהב מוזיקה מערבית שם?". כאילו העובדה שאנחנו נכשלים במוקדמות היורו עשתה את שלה, וזהו – אנחנו באים מהפירנאים, לא מהשבר הסורי אפריקאי. אציין שהתגובות הללו לא הגיעו מדודות שהולכות למרכז ענב, אלא מהיפסטרים שהולכים למרכז ענב. כן, אנחנו יודעים לנווט יפה את ההתנשאות הקולוניאליסטית עלינו – פשוט להתנשא על אחרים. והכי קל: על כאלו שהכי מזכירים אותך.

וכך נחתנו בנמל התעופה סביהה גקצ'ן, הוסענו לרובע ביוגלו, ופגשנו את מארחינו, שוכני העולם הזר והמוזר: חבר'ה חילונים ליברלים שחיים בדיקטטורה בהתהוות; שונאים את העומד בראש המדינה ומתבאסים על איך שתופסים אותם בעולם; מנהלים חיי תרבות צעירה שלוקה בפרובינציאליות ובו בזמן נהנית מהחן והחופש שהיא מאפשרת; מבלים קשוח – כאילו עוד רגע כל זה הולך להיגמר.

איסטנבול היא תל אביב באקסטרים, או אולי הפנטזיה והסיוט של תל אביב: כל המחמאות שמקבל האוכל התל אביבי נראות קצת מגוחכות משם. לא נו, זה באמת לא הגיוני כמה שטעים. בכלל, החיבור התל אביבי של מזרח־מערב מרגיש מאולץ ומהונדס לעומת התפוצצות הצבעים והריחות הזו. ג'יזס, כתבתי הרגע “צבעים וריחות"? אתם מבינים, לא צריך להיות בני ציפר בפאזת ההיקסמות מהמזרח שלו בשביל ליפול מהעיר. רצוי לא להיות בני ציפר, עדיף פיטר מרפי שמצא את משכנו הגותי בביזנטיון.

היא גם מעודנת יותר במובן האירופי, וגם הארדקור יותר במונחים אסייתיים (לא נכנסנו לתאים של דאע"ש מפאת קוצר זמן), והיא מותחת את גבולות הקוסמופוליטיות לקצה הלא משורטט. אפשר לבלות במרכז העיר בלילה על מרפסת, כי אין אשכנזים בורגנים שמפריע להם הרעש; המסורת המוזיקלית נוכחת ומשתלבת בטבעיות בסאונד של ההווה, בלי וייב מלחמה אינהרנטית, ומנגד, היי – שם משתלטים על מערכת עיתון עם גדוד חיילים ולא בהפצצת פקסים.

בבוקר שאחרי ההופעה יצאנו לשיט על הבוספורוס, המחבר בין אירופה לאסיה, לא מטפורית. מולנו נוף שמרחיב את הלב, תחתינו צוללות ביון רוסיות ואמריקאיות חגות בשלווה. רק דניאלה מהלהקה חמקה לחמאם, ואנחנו הלקינו את עצמנו שהעברנו חצי חיים בלי לעשות פה וויקאנד כל שנה שלוש פעמים.

"הפנטזיה והסיוט של תל אביב". ניצן חורש באיסטנבול (צילום: ליאור כתר)
"הפנטזיה והסיוט של תל אביב". ניצן חורש באיסטנבול (צילום: ליאור כתר)