בדיקת Time Out: הברים עברו להגיש לנו צ'ייסרים קטנים בשליש

חבר של כבוד בכל ערב בבר תל אביבי, הצ'ייסר, אחיו הקטן של השוט, הגיע למחוזותינו לפני כשני עשורים, לפי מרבית העדויות, ובמהרה השתלט על נחלותיו של אחיו הבכור. האגדה מספרת על בר ירושלמי בשם צ'קרה שלפני כ-15 שנה החל לפנק את לקוחותיו בכוסיות קטנטנות של עראק בחינם כדי להרים את האווירה ולעשות שמח. לפי האגדה התל אביבים ראו כי טוב, אימצו את המנהג וייבאו אותו. במהרה הוא החליף את הכוסות הגבוהות והרזות של השוט והפך לשותף מלא לערב הבילויים כשהם כלל לא חינם, ועולה לפעמים גם 20 ש"ח ויותר. הגודל המקובל של השוט – "מנת אלכוהול שלמה" – הוא 60 מ"ל, והצ'ייסר אמור להיות מחצית ממנו, 30 מ"ל. אלא שמי שהסתובב בתל אביב בשנים האחרונות מרגיש ודאי שהצ'ייסר יורד לו בגרון הרבה יותר מהר. יש הטוענים שהסיבה לכך פשוטה: הוא פשוט קטן יותר. האומנם?

בוגרים ומפוכחים ממבחן מדידת הבירה שערכנו לפני כחצי שנה, הצטיידנו בכבד אמיץ ובכוס מדידה קטנטנה ויצאנו לבדוק את הצ'ייסר התל אביבי.  עברנו ב-15 ברים מוכרים ואהובים – מצפון העיר דרך מרכזה ועד דרומה. שמרנו על אחידות – ביקשנו צ'ייסר קמפרי בכל אחד ואחד מהם ומדדנו את הכמות שהוגשה לנו. מכיוון שאין מידה מוגדרת בחוק לצ'ייסר, ומכיוון שהברים לא מתחייבים במעמד ההזמנה על כמות האלכוהול, בחרנו לא לפרסם את שמותיהם, אבל את התוצאה הכוללת המטרידה ראוי בהחלט להביא לפרסום: רק בחמישה מ-15 הברים שבדקנו הגישו לנו צ'ייסר בגודל 30 מ"ל. בשני שלישים מהברים כמות אלכוהול שהוגשה כצ'ייסר עמדה על 20-22 מ"ל בלבד, 33 אחוז פחות מהצ'ייסר המקובל.

10 מ"ל אולי נשמעים לכם זניחים, אבל חשבו על זה רגע: בליין תל אביבי שיוצא פעמיים בשבוע, למשל, ושותה שני צ'ייסרים בכל בילוי, מגיע לכ-200 צ'ייסרים בשנה. אם הוא שותה 20 מ"ל בכל פעם כשהוא חושב שהוא צ'ייסר ישראלי כהלכתו (30 מ"ל), גוזרים עליו קופון של כשני ליטר עראק, קמפרי או וודקה בשנה, או לחלופין קופון של מאות רבות של שקלים לאדם. לפני שנתרגז, תהינו בעצם – למה צ'ייסר בכלל צריך להיות 30 מ"ל? "ידוע לכולם שהמידה הישראלית הקלאסית היא 60 מ"ל לשוט, ולכן החצי שלה, הצ'ייסר צריך להיות 30 מ"ל", קובע בנחרצות ליאור הרגיל, מבעלי המנזר, "אלא שהבעיה הגדולה כאן היא שאנחנו מדינה בלי חוק. אין חוק שמצריך להגיש מידה מסוימת, לעומת מקומות אחרים". 30 מ"ל הוא כנראה מספר הברזל הכאן, וזו אגב לא רק הגדרה ישראלית; גם בארצות הברית, באיטליה, ביפן ובהודו זה הגודל של "חצי מנה".

צ', שותף בקבוצה המחזיקה כמה מהברים המוכרים בעיר, מסכים ש-30 היה הגודל המקובל גם כאן, לפחות בעבר. "עד 2010, 'מנת הבית' (שוט שלם – נ"כ) אכן הייתה 60 מ"ל ולכן צ'ייסר היה חצי מזה, 30 מ"ל. "עם השנים הכוסות הצטמצמו, לכוסות של 44 מ"ל לשוט שלם ו-22 מ"ל לצ'ייסר", הוא מספר. "ככה זה בברים שלנו וככה זה בברים בכל העיר – בסוף כל הברים קונים מאותם העסקים, ואלה מוכרים כוסות של 22 מ"ל. זו תמיד אותה הכוס".

כוס בלוף

אז איך הלקוח לא שם לב לכך שהכוס מכילה פחות, אם היא מלאה עד הסוף? הרגיל מסביר: "הכוס לא קטנה יותר, אלא זו כוס 'בלוף'. יש לה תחתית עבה ולכן היא כבדה ובאותו הגובה, זה כאילו מפנקים אותך ומגישים כמו שצריך. בפועל יש בכוס הרבה פחות אלכוהול". האם אכן כך? מכיוון שבעלי הברים טוענים שכולם קונים מאותם המקומות, קל גם להגיע אל ספק הכוסות. "כוס הצ'ייסר הכי נמכר היא זו של 20 מ"ל", קובע רועי עמית, מבעלי ארגל, ספקית הציוד לברים המוכרת ביותר בעיר. "בעלי הברים שמגיעים אליי יודעים מה הם רוצים".

בדיוק כמו שההבדל של 10 מ"ל ללקוח מורגש היטב במצטבר, כך הוא מורגש לבעל הבית. "אני מניח שזה משפיע לבעלי הברים גם על הרווח, בכל זאת התכונה היא של 30 אחוז פחות", קובע עמית. צ' דווקא טוען שבניגוד לעוקץ הבירות, כאן קשה לטעון שהמעבר לכוסות קטנות נעשה מטעמים כלכליים. "להבדיל מהבירה, שזה מוצר לא רווחי, בבקבוקים האלה, של הוודקה, העראק והג'ין, הרווחיות כל כך גדולה שאין טעם לשחק עם זה. בכמות הצ'ייסרים שאתה מוציא מבקבוק אחד, העלות מאוד נמוכה לעסק". יש גם כאלה שטוענים כי הכוסות אצלם קטנות פשוט כי "ככה זה אצל כולם": חן פילסקי, מבעלי הוודו והספוטניק, טוען שהשימוש בכוסות קטנות "לא נובע מרצון לרמות את הלקוח או לחסוך כסף", אלא "פשוט משום שכל העיר קונה את אותה הכוס". לדבריו, "אני כבר בכלל לא מסוגל לשתות צ'ייסר של 30 מ"ל, כי אני כבר רגיל לצ'ייסר הקטן יותר של הברים".

צ' גם מבקש להגן על הכוסות הקטנות, וטוען שבלאו הכי מרבית הצ'ייסרים שמוגשים ללקוח מקורם ב"פינוק" מטעם הבר, כלומר – זה לא שהלקוח נעקץ, כי הוא בכל מקרה לא משלם. "תרבות הצ'ייסרים בחינם שיש בארץ היא דבר מאוד ייחודי בעולם. פה אתה יכול להגיע ולשתות שניים-שלושה צ'ייסרים בלי שתכיר אף אחד בבר, וזה חלק מהישראליות וחלק מהכיף פה. בגלל זה קצת קשה לבוא בטענות לברים על הצ'ייסרים הקטנים. זה לא שיש פה איזה עוול ברור, תרבות הברים מאוד נדיבה בארץ".

אבירם כץ, מבעלי "הבסטה" (וכתב האלכוהול של Time Out) חושב אחרת. לדבריו מובן שיש יד מכוונת בהקטנת הכוסות – ומובן שהברים חוטאים בהקטנת הכוסות. "הלקוחות סומכים על המקומות שבהם הם מבלים כשפועל מרמים אותם. הכוס נראית אותו דבר כמו פעם, ואף אחד לא באמת יושב ובודק את הכמות שקיבל. כשמדובר במגה ברים, זה אחלה חיסכון עבורם, ויש לו משמעות כלכלית אדירה".

נציין שוב: מכיוון שהחוק בישראל לא מגדיר (וראוי שיגדיר) מהי כמות האלכוהול שיש להגיש כשאנחנו מבקשים צ'ייסר, אין בסיפור הזה עבריינים. ובכל זאת, מכיוון שאנחנו לא משלמים 33 אחוז פחות על הצ'ייסרים שלנו מאשר מה ששילמנו פעם, היה ראוי שלפחות יודיעו לנו שמגישים לנו הרבה פחות אלכוהול. אז הנה: עכשיו אתם יודעים. לחיים.

[interaction id="59b14529c7f3960001a13db7"]