הגיע הזמן להודות: אנחנו גזענים. מה עושים עם זה עכשיו?
אכיפת הסלקציה בכניסה למועדונים הוכיחה את מה שכבר ידענו: אנחנו גזענים. איזה שינוי יצרה מחאת האתיופים, מה המצב בעולם והאם בכלל יש דבר כזה סלקציה לגיטימית?
בסוף השבוע שעבר התפרסמה בחדשות ידיעה קצת משונה: מבצע משטרתי חשף דפוסי גזענות נגד יוצאי אתיופיה בכניסה למועדונים. עכשיו באים?
בואו נדבר קצת על תזמון. בתחילת שבוע הבא יתפרסמו מסקנות הצוות הבין משרדי למיגור גזענות כלפי יוצאי אתיופיה. בראש הצוות עומדת מנכ"ל משרד המשפטים אמי פלמור, וחברים בו נציגי משרדי הממשלה ונציגים מקהילת יוצאי אתיופיה. אחד מהם הוא אבי ילאו, פעיל חברתי וחבר בפורום חשיבה משותף למאבק בגזענות. "מדובר בקמפיין, ספינים של המשטרה והממשלה. הם מודאגים מהדו"ח, ולכן התזמון ממש לא מקרי", הוא טוען. במשטרה לא הסכימו לחשוף בפנינו את הטריגר למבצע. "אספנו יותר מ־50 המלצות שאם יתקבלו, יהיה אפשר לדבר על שינוי אמיתי. אבל מוקדם מדי לדבר על הצלחה".
עוד כתבות שיעצבנו אתכם:
אחרי כשנה: מאבק העדה האתיופית חוזר לרחובות
למרות המחאה, יוצאי אתיופיה לא יכולים לתרום דם
רומן רוסי־ישראלי: על עלייה, גזענות ותל אביב
מחאת יוצאי אתיופיה בשנה שעברה שינתה משהו?
"לא באופן מהותי. התודעה הציבורית והממסדית בישראל אמנם הפכה לעמוקה יותר, אבל בשטח עוד לא מרגישים שינוי. כקהילה שההתייחסות אליה היא כאל קולקטיב הגמוני, אנחנו חווים גזענות באופן יומיומי גם בלי שנחוש אותה על בשרנו. מפרסמים ידיעות על האתיופי הראשון בתפקיד כלשהו כאילו זה עניין גדול, כל דבר בנאלי הופך להישג. המשטרה עושה פרופיילינג ותיקים נפתחים במספרים לא מידתיים ביחס לגודל הקהילה. אני יכול להגיע למועדון עם חברים, וגם אם אני הרבה יותר מוצלח מהם אשאר בחוץ, כי אני שחור. סלקציה היא גזענות פר אקסלנס".
מועדון חברים
חוק הסלקציה בישראל אוסר אפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים. אתם מכירים את הפזמון: גזע, דת, לאום, מוגבלות, אפילו נטייה מינית – כולנו שווים בפני החוק. מהיום שהוא נחקק – רק בשנת 2000, מיינד יו – יכלו נפגעי אפליה לתבוע את עלבונם בבית המשפט, ולפעמים זה גם הצליח. אבל בעלי מועדונים עוקפים את המכשול בקלילות ומשאירים בחוץ מבלים בתואנה שהמסיבה סגורה, מייבשים אותם בהמתנה ועושים הכל חוץ מלהגיד: שרשראות זהב נוצצות מדי על עור כהה, לך הביתה פוראח.
מה קורה בחו"ל? מבט על הברגהיין, המועדון הכי מצליח בברלין ובין הבולטים בעולם, רומז כי ישראל לא יוצאת דופן. אל המבנה הענקי, שמאכלס מסיבות של שלושה ימים, אי אפשר להיכנס עם מצלמות וסלולרים והסלקציה בכניסה קשוחה מאוד. שם אף אחד לא יטרח להסביר לכם למה נשארתם בחוץ: אולי באתם בקבוצה גדולה מדי, לא נראיתם מגניבים מספיק או סתם לא ידעתם מי מנגן הלילה.
המתנגדים לסלקציה אולי השתלטו על השיח, אבל יש לה גם לא מעט תומכים המאמינים שלגיטימי שבעל עסק ירצה ליצור אווירה מסוימת במקום הבילוי. קשה לדמיין מקום באלנבי שייצא בשלום מהתנהלות ברגהיינית – בעיקר כי חיי הלילה פה עוד לא בליגה של הגדולים – אבל האם כולם חייבים לקבל שירות? "סלקציה היא דבר מבורך שמעולם לא נעשה בדרך מפלה, אלא על פי אינטואיציה של אדם מנוסה שיודע מי עלול לעשות בעיות. זה מנע מהרבה בריונים להיכנס למועדונים ולהטריד נשים", מנמקת דנה פרימן, אשת יח"צ ודי.ג'יי.
מה תגידי לאנשים שטוענים שלא הכניסו אותם בגלל צבע העור?
"אני לא מאמינה להם. המדד היחיד הוא התנהגות בכניסה. היום יותר מתמיד אין שום אפליה על רקע מראה חיצוני. הכל מקובל, אין יפה ולא יפה, הנורמות השתנו".
ברהנו (32), תושב תל אביב, דווקא הצליח, מכורח זוגיותו עם אישה בהירת עור, לבחון את העניין מקרוב. "כשאני יוצא לבלות עם בת הזוג שלי אני נכנס לכל מקום. מפני שהיא לבנה יש משהו שגורם להם להרגיש בטוחים. אבל כשאני יוצא עם החברים שלי מתחילות הבעיות. 'זה מקום סגור', 'רק למוזמנים'. בחלק המקרים אי אפשר להתעמת ולשאול שאלות כי יש מאבטחים שעלולים לפרק אותך במכות".
אחת מתגובות הנגד שנוצרו היא יותר ויותר מקומות בילוי שנפתחים על ידי יוצאי הקהילה האתיופית ולמענם. "מוזר לי להגדיר את זה ככה, אני לא אוהב את ההפרדה הזאת", ממשיך ברהנו. "אבל זה חייב לקרות כדי שלא נחווה אפילו לרגע תחושה של חוסר שייכות".
"מי שעוצם עיניים הוא חלק מהבעיה"
מהרטה ברוך, סגנית ראש עיריית תל אביב־יפו, מאמינה שהתרומה העיקרית של המחאה בשנה שעברה היא שינוי תודעתי אצל צעירי העדה האתיופית, אך בהחלט ייתכן שאותה תודעה מתחזקת היא שאפשרה מלכתחילה הוצאה ספונטנית של אלפים לרחובות. "הצעירים כבר לא במקום פסיבי של שתיקה. מה יעשו עם זה בפועל? אני עדיין לא רואה מהלכים שיכולים לשנות את המצב".
כנציגת ציבור את חווה גזענות?
"אני לא רוצה לשים את עצמי במקום קורבני, אבל גזענות קיימת בכל מקום ובכל סיטואציה. לפעמים זה בסאבטקסט ולפעמים בצורה ישירה. הגעתי לאירוע של העירייה, אבל לא האמינו שאני סגנית ראש העיר והייתי צריכה להוכיח את זה. במקרה אחר נסעתי לאירוע מוניציפלי יחד עם העוזר שלי, וכשהגענו הוא הודיע שסגנית ראש העיר פה. השומר הציץ לתוך הרכב ושאל, 'איפה הסגנית?'".
החוק לא עוזר והשיח מתמוסס במהירות בכל פעם. מה אפשר עוד לעשות?
"אני רוצה לפנות לציבור המבלים: אם אתם נכנסים למועדון ורואים שמאחוריכם עומדים אנשים שלא מצליחים להיכנס, אל תעצמו עיניים. תאמרו: אנחנו לא מבלים במקום שבו יש אפליה וגזענות. מי שמתעלם משתף פעולה עם התופעה".
בצד השני של המחיצה: אותן תגובות, אותם תירוצים
כששמענו על הפרשה החדשה כבר ידענו בדיוק איך ייראו תגובות המועדונים. אתם יודעים, "אין אצלנו שום גזענות", "המתלוננים לא היו בגיל הנכון" וכמובן הקלאסיקה "זה מועדון חברים". מי חבר שלכם בכלל? זו הרי לא הפעם הראשונה שמועדון מואשם בגזענות, ונשאיר למשטרה ובית הדין להחליט מה קרה או לא קרה, אבל לנו נמאס לנו לראות את אותן התגובות שוב ושוב. אז רצינו לדבר על גזענות עם בעלי ארבעת המועדונים שהואשמו על ידי המשטרה. אתם יודעים, בטלפון. כמו בני אדם. בהצלחה לנו, אה?
הראשונים לענות היו בעלי בילי ג'ין. כלומר, לענות שהם לא רוצים לדבר. הם היו אדיבים אך התעקשו לענות רק במייל ולקלוע לכל הקלישאות שצפינו. "עקב הוראות המשטרה אנחנו מנועים מלדבר על החקירה, רק נגיד שהבילי ג'ין הינו מועדון חברים והכניסה למקום מותנית בהזמנת מקום/היכרות עם הבעלים או אחד העובדים במקום. מעולם לא הפלינו אף אדם על בסיס מוצאו ו/או צבע עורו, ואנו ממתינים לתוצאות החקירה ולאמת שתצא לאור". שמעתם? אם אתם לא מכירים את הבעלים, תוותרו על לבוא.
שנית היו אלו האיסמי סלמה לענות, ואחרי דין ודברים, זכינו סוף סוף לשוחח בטלפון עם אחד מהבעלים. למרבה האכזבה גם השיחה הזאת כללה תגובה לקונית לנושא מורכב. "במועדון שלנו לא היה ולו לרגע אחד דבר שכזה ויש לנו גלריות של תמונות שתומכות במה שנאמר. מעבר לזה לא אוכל להרחיב מכיוון שהנושא נמצא בחקירת משטרה, ואנחנו מכבדים את זה וניתן למשטרה לעשות את העבודה שלה". נקסט.
בעלי החתול והכלב עוד היו ישירים בהרבה. יום וחצי אחרי שפנינו לראשונה הם הסכימו לענות לנו. כלומר, ענו שהם מעדיפים לא לענות. בכלל. סבבה.
האחרונים היו בעלי הברקפסט. אחרי שהשיחה נדחתה שוב ושוב, כבר חששנו שהם ייעלמו לעולם שכולו ללא תשובה, אבל הם דווקא עמדו במילה שלהם ושוחחו איתנו. בטלפון! ובדיאלוג! "הברקפסט עובד חמש פעמים בשבוע ואנשים מכל דת גזע ומין נכנסים למועדון באופן קבוע. אני מבין את הטענות והבעיה הכללית, בכלל בעולם ולא רק במדינת ישראל. אבל הקשר של הברקפסט לזה הוא מקרי ורחוק. יש כללים מאוד ברורים מי יכול להיכנס ומתי, ואנחנו שומרים עליהם".
יש לכם מישהו בכניסה שהעבודה שלו זה להחליט מי נכנס או לא נכנס?
"יש לנו בחור בכניסה שזה התפקיד שלו. הוא צריך לשמור על הכללים שהמועדון קבע. אלו בעצם כללים שנקבעו על פי החוק במדינה".
ומה הכללים?
"קודם כל מדובר על רשימות ולקוחות קבועים. מי שרשום נכנס ומי שהוא לקוח קבוע שסביר להניח מכיר את הבחור בכניסה ולהפך. חוץ מזה, לפני שני הדברים האלה אדם צריך להיות במצב צבירה נורמלי שזה אומר לא שתוי ולא אגרסיבי. זה דברים שמזהים אותם מיד ובלילה נתקלים בהם הרבה".
לא, לא הרבה חדש תחת השמש. התגובות אותן תגובות והנפנוף אותו נפנוף. לפחות בברקפסט באמת טרחו לדבר איתנו. זה אומר שעכשיו אנחנו ברשימות?