המחלקה למגדר: חייהם של הטרנסג'נדרים באיכילוב

אימא של אופק, טרנסג'נדרית בת 20 , תומכת בה לכל אורך הדרך. יואב מצא את עצמו מחוץ לבית כשהחל לעבור את התהליך הפיזי להתאמה מגדרית. כך נראה מבפנים המכון האנדוקרינולוגי באיכילוב, שמספק לטרנסג'נדרים הורמונים - וגם הרבה תמיכה נפשית

אופק ספיבק. צילום: דין אהרוני רולנד
אופק ספיבק. צילום: דין אהרוני רולנד
29 בנובמבר 2017

יומיים לאחר יום הזיכרון הטרנסג'נדרי, לזכר הקורבנות ששילמו בחייהם על אלימות טרנספובית, שלושה מחברי הקהילה יושבים במשרדה של ד"ר איריס יעיש מהמרפאה האנדוקרינולוגית בבית החולים איכילוב. זה בוקר חורף שמשי בשבוע שעבר, הסולידריות גדולה, ולרגעים הדינמיקה של השיחה מזכירה קבוצת תמיכה. אופק ספיבק, בת 20 מראשון לציון, שהחלה בתהליך פיזי לשינוי מגדרי לפני כחצי שנה, מסבירה כי מרבית גילויי הטרנספוביה שנתקלה בהם עד כה היו מילוליים.

עוד כתבות שיעניינו אותך
8 משלוחי אוכל מחממים לחורף
רופא על הבר: כל ההרצאות השוות
יוצרים "איפה אתה חי" חזרו מאוזבקיסטן מוארים

"נתקלתי בעיקר באנשים לא מכבדים שמרגישים שהם יכולים לומר את מה שבא להם ובאופן כללי אנשים בוהים בי 24/7 ", היא אומרת ומוסיפה: "פתאום אומרים לי 'מה יש לך שם למטה?', או שואלים עם מי אני הולכת למיטה. זה כאילו אני אשאל מישהו אם יש לו גדול או קטן. אני תמיד אומרת שלא מתאים לשאול שאלה כזאת. תמיד הרגשתי בנוח להיות מי שאני ומה שבא לי, גם לפני השינוי הייתי עושה מה שבא לי – מתאפרת והולכת עם פאות".

את הביטחון העצמי שלה מייחסת אופק לאמה שירלי, שתומכת בה מאז ומתמיד. "זה תמיד נראה לי מאוד מובן מאליו", אומרת האם, "אני לא מצליחה להבין למה אנשים לא מקבלים את השונה. מאז שאופק הייתה קטנה, היא הייתה יותר בת מבן. נתתי לה לשחק חופשי עם בובות וכולם היו אומרים לי: 'מה, את נורמלית?".

אופק ספיבק. צילום: דין אהרוני רולנד
אופק ספיבק. צילום: דין אהרוני רולנד

אחד האנשים שהתקשו לקבל את שוויון הנפש הזה הוא אביה של אופק. הוריה התגרשו כשהיא הייתה בת 3, ולדבריה התהליך קשה עבורו. "הוא רגיל שהיו לו בן ובת", היא אומרת, "אבל הוא לא כל כך מעניין אותי. אני אוהבת אותו, אבל זה לא אומר שאני צריכה להיות עצובה כי קשה לו. אני צריכה לחיות את החיים שלי. גם לאחותי שיש לה ראש קצת ישן היה קשה בהתחלה. היא לא הייתה מספרת עליי לחברות שלה, כי היא בן אדם מאוד שגרתי ומשעמם, היא אוהבת שהכל מאוד מסודר ואני עכשיו כאילו באה ושמה לה אבן בגלגל, אבל היום אני כבר בסדר איתה – אני מבקרת אותה בעבודה והיא אומרת לעובדים 'זאת אחותי, היא טרנסית'".

כשאופק ואמה משוחחות, יואב (שם בדוי), טרנסג'נדר בן 23 , מסתכל עליהן ואומר: "יו, איזה, חמודות. אני בהלם". יואב בחר שלא להיחשף בשמו שכן לדבריו, הוא בא ממשפחה "מאוד לא מקבלת". זה קשה לך כשאתה רואה איך הן יחד? "זה לא קשה לי כמו שבא לי שהיא תאמץ אותי גם".

יואב החל את התהליך הפיזי בגיל 18 , אף על פי שהיה מודע לזהותו המגדרית מאז ומתמיד. "לקח לי המון זמן כי ידעתי שהחיים שלי עומדים להיות ממש קשים", הוא אומר. "ידעתי שההורים שלי לא הולכים להשלים עם זה בחיים ושיהיה לי מהם נתק לנצח; ובאמת, בגיל 17 , כשאמרתי להם שאני נמשך לנשים זרקו אותי מהבית. אחרי זה, כשטיפה טיפה התקרבנו שוב והתחלתי לעשות את השינוי הפיזי, הם שוב אמרו לי 'ביי' ושלוש שנים לא דיברנו בכלל. היום אימא שלי, שלפני כן מעולם לא פגשה הומו, קצת יותר מקבלת אותי אבל עדיין לא מסוגלת לפנות אליי בזכר, אולי רק בציבור כי לא נעים לה, היא לא רוצה לצאת מפגרת. עד היום הדבר שהכי מפחיד אותה הוא אנשים שלא ברור מה המגדר שלהם. אם מישהו עובר והיא לא מבינה אם זה בן או בת, היא יכולה להתחרפן".

פנייה אל טרנסג'נדר או טרנסג'נדרית במגדר הלא נכון עשויה להיות פוגענית במיוחד – גם בתחילת הדרך. "זה פוגע מאוד בביטחון", אומר יואב, "כשהחלטתי שזהו, די, אני מבקש מכולם שיפנו אליי בזכר, זה היה מה זה מרומם אותי אם מישהו היה עושה את זה. אם מישהו – אפילו סתם, באוטובוס – היה פונה אליי בנקבה, לא הייתי מתקן אותו, אבל בתוך עצמי הייתי בדאון".

שיחה בשמונה עיניים על מיטות המחלקה. צילום: דין אהרוני רולנד
שיחה בשמונה עיניים על מיטות המחלקה. צילום: דין אהרוני רולנד

"תמיד הגיעו טרנסג'נדרים למרפאה"

בישראל, כמו במרבית חלקי העולם, יום הזיכרון הטרנסג'נדרי לא בדיוק פתח את מהדורות החדשות, אף על פי שמחקר משנת 2015 חשף כי כמחצית מהטרנסג'נדריות והטרנסג'נדרים בארץ ספגו אלימות פיזית בשל זהותם המגדרית. המחקר – שנערך על ידי ד"ר רות גופן מהמרפאה הגאה של שירותי בריאות כללית בגן מאיר בתל אביב ועל ידי ד"ר אבישי שני, פסיכיאטר ילדים ונוער במרכז לבריאות הנפש בנס ציונה – מגלה גם כי שיעור האבטלה בקרב הטרנסג'נדריות והטרנסג'נדרים בישראל עומד על 30 אחוז. על פי נתוני הארגונים מעברים ופרויקט גילה להעצמה טרנסית משנת 2016 , בישראל חיים בין 8,000 ל־ 24 אלף טרנסג'נדרים – 0.1 ־ 0.3 אחוז מהאוכלוסייה. המכון לרפואה טרנסג'נדרית בבית החולים איכילוב קיים כמעט שש שנים. נחמה גולני, האחות האחראית במחלקה האנדוקרינולוגית, מספרת שטרנסג'נדרים היו מגיעים אליה "מאז ומתמיד, על אש נמוכה, אבל לא במסות של עכשיו".

המסות האלה מתייחסות למספר הפניות לוועדה הארצית לניתוחי השמה מגדרית שעולה בהתמדה מאז שנת 2012 בכ־ 30 אחוז בשנה. בשנת 2016 עמד נתון זה על כ־ 120 פניות – מספר שמייצג רק חלק קטן מסך כל הפונים, שכן רבים פונים לרפואה הפרטית, בעיקר בחו"ל. כיום נחשב המכון האנדוקרינולוגי באיכילוב למוביל בתחום השינוי המגדרי, עם עלייה של מאות אחוזים מדי שנה מאז 2014 . על פי נתוני המכון, בחודשיים הראשונים של 2017 התקבלו בו כ־ 170 פניות ממטופלים.

צפי הפניות החדשות עד לסוף השנה הוא כ־ 1,200. "מגיעים אלינו מהצפון, מהדרום וגם ממזרח ירושלים", אומרת יעיש, שמייחסת את הנתונים למודעות ולעיסוק הגוברים בנושא. "זה בגלל התקשורת, בגלל הרשת, מפני שאנחנו בתל אביב וגם בגלל הקרדשיאנז ו'טרנספרנט".

בשנים האחרונות יעיש פועלת לקידום הקמתו של מרכז טיפולי שירכז את כל המומחים שמספקים מענה לצרכים של אנשים שעוברים שינוי מגדרי – מפלסטיקאי עד פסיכולוג. "התהליך מורכב וקשה מאוד, ופעמים רבות האנשים שעוברים אותו מנותקים מבחינה חברתית ותעסוקתית", היא מסבירה, "כאן, במרכז האנדוקרינולוגי, אנחנו מטפלים רק באמצעות הורמונים, אבל רוב המפגש זה לדבר על התהליך, לשאול אם יש משפחה תומכת, לדעת משהו על החיים שלהם". עד שזה יקרה קיים עבור מטופלי המרכז פורום סגור שבו פעילים, נכון להיום, כ־ 900 חברים.

האחות נחמה גולני. צילום: דין אהרוני רולנד
האחות נחמה גולני. צילום: דין אהרוני רולנד

מה העלות של הליך כזה?

"הוא ניתן בחינם עם טופס 17. במקרה שרוצים לעבור ניתוח תחתון צריך לעבור ועדה בתל השומר שיושבים בה בין השאר פסיכיאטר, גינקולוג ופלסטיקאי. זו ועדה לא פשוטה והתורים אליה ארוכים מאוד, לכן הרבה בוחרים לעבור את הניתוחים בתאילנד, באופן פרטי".

לדברי יעיש וגולני, הצורך של הטרנסים/יות לממן ניתוחים יקרים בחו"ל עשוי לגרום להידרדרותם/ן למעגל הזנות. סיבות אחרות הן דחיקה מסביבת התעסוקה וניתוק רגשי וכלכלי ממשפחות שמתקשות לקבל את השינוי. כך או כך, וגם אם המטרה היא גיוס הון מהיר יחסית למטרת ניתוחים, לאחר מכן קשה מאוד להיחלץ ממעגל הזנות.

נויה, טרנסג'נדרית בת 32 , חזרה לא מזמן לתל אביב אחרי עשור בקנדה, שם גם עברה שינוי מגדרי. כמו יואב, גם היא ביקשה לא לחשוף את שמה המלא כיוון שמשפחתה אינה תומכת בתהליך. היא מתקשה לשמוע על נשים בכלל ועל טרנסג'נדריות בפרט שנקלעו לזנות. "יוצא לי הרבה להיפגש עם טרנסג'נדריות ולרבות מהן היו התחלות קשות מאוד עם אלימות וזנות וסמים, גם כאן בתל אביב, ואז שואלים אותי מה אני עברתי ובאיזשהו מקום לא נוח לי לספר שקנדה היא מדינה מדהימה".

לנויה קשה במיוחד עם הסטיגמות שדבקות בטרנסג'נדרים/יות. "לפעמים מדובר באמת בחוסר ברירה של נשים שנזרקות מהבית וממעגל העבודה", היא אומרת, "יש כאלה שלא ברורות מבחינה מגדרית והן נפסלות על ידי מקומות עבודה רק בגלל המראה או הקול שלהן. זה מזעזע, זה מעוות לגמרי, אבל יש גם נשים שמגיעות לזנות מסיבות שמכעיסות אותי. יש בנות שמתחילות בגיל 18 וכל מה שתקוע להן בראש זה איך הן משיגות לקוחות בשביל להיראות כמו בובות ברבי או מין, וזה מטריף אותי. אלה נשים שלא תהיה להן בעיה להשתלב באף מסגרת. אני מזכירה לעצמי תמיד שאי אפשר לשפוט לגמרי כי יש דברים שאני לא יודעת, אבל יש התנהגות שנורא קשה לי לקבל, ויש אנשים שמותחים ביקורת לא פשוטה על הדעה שלי".

ד"ר איריס יעיש. צילום: דין אהרוני רולנד
ד"ר איריס יעיש. צילום: דין אהרוני רולנד

את יכולה להרחיב על הסטיגמה הזאת? איפה נתקלת בה?

"אני יכולה למשל לשבת עם בחור לדייט ויכולה להיות כימיה מצוינת ופתאום הוא אומר לי אמרתי לחברים שלי שעברת שינוי מגדרי והם ישר אמרו לי תבדוק במה היא עוסקת'; ואז את יושבת וזאת השאלה הראשונה שלו ואת לא יודעת אם לבכות או לצחוק. למזלי, בסך הכל אני בחורה די מחוזרת, אני לא יכולה להתלונן שאני מופלית בגלל השינוי. יש בחורים שלא שמים לב בכלל, אבל אז, כשאת אומרת את זה, רובם ישר שואלים במה אני עוסקת, בגלל הסטיגמה. אחרים שואלים מה יקרה אם נתקדם ונרצה ילדים. אני אומרת להם שיש לי חברה טובה שלא עברה שינוי וגם לא הצליחה להביא ילדים".

"תרצו ילדים אי פעם?"

פריון הוא נושא מרכזי בדיון על רפואה טרנסג'נדרית. הוא בדרך כלל מועלה על ידי הרופאה המטפלת בתחילת התהליך. בעוד עבור טרנסג'נדריות מדובר בהליך פשוט יחסית, אצל טרנסג'נדרים העניינים מורכבים מעט יותר. "לטרנסג'נדריות קל יחסית לתת זרע", אומרת ד"ר יעיש, "זה לוקח כמה דקות, לא עולה הרבה כסף והפרוצדורה הרבה יותר פשוטה. למרות זאת הרבה פעמים, כשמטופלים מגיעים לכאן, הרצון להתחיל את הטיפול גדול כל כך, כי הם מגיעים עם מצוקות שהם חיים איתן המון שנים. הם אומרים לי 'חיכיתי כל כך הרבה ועכשיו את עוד רוצה לדחות לי?!'. לכן הרבה מהם מסרבים ואומרים 'אני גם ככה לא ארצה ילדים'. לגבי טרנסג'נדרים זה קצת יותר מסובך – זו פרוצדורה לא ממומנת שעולה יותר מעשרת אלפים שקלים וכרוכה בקבלה של הורמונים ובשאיבת ביציות".

"לא סירבתי מפני שלא רציתי המשכיות אלא מפני שנרתעתי", אומרת נויה, שעמדה בפני האפשרות להקפיא זרע. "זה היה נראה לי לא טבעי. כשהתחלתי את התהליך זה היה בשבילי אישור למשהו שתמיד הרגשתי וידעתי על עצמי, ובהתחלה – כמו בהרבה תהליכים – הייתי קיצונית יותר וחשבתי שאני לא רוצה שום דבר שיזכיר לי שאני עוברת תהליך, כי גם ככה קשה לי עם זה. מבחינתי שימור הזרע היה חותמת לכך שהנה, אני עוברת תהליך וזה לנצח וזה תמיד יבוא לפני מי שאני. היום אני פחות לוחמנית, זה פחות מזיז לי".

גם אם אימוץ נראה כמו צעד הגיוני, צריך לזכור שאפילו היום ישראל נמצאת הרחק מאחורי העולם המערבי בכל הנוגע לזכויות אדם, בדגש על קהילת הלהט"ב. בחודש יולי האחרון התחוללה סערה ציבורית כשהמדינה התנגדה לאפשר לזוגות חד מיניים לאמץ ילדים בתשובה שהגישה לעתירה בבג"ץ. בספטמבר הוגשה תשובה מתוקנת שבה נטען כי עד אמצע שנת 2018 יחוקק תיקון לחוק האימוץ, שיאפשר לחד מיניים לאמץ ילדים.

אופק ספיבק. צילום: דין אהרוני רולנד
אופק ספיבק. צילום: דין אהרוני רולנד

נוסף על כך, על פי נתוני ארגון חדו"ש (חופש דת ושוויון בישראל), יותר מ־ 650 אלף איש בישראל אינם יכולים להינשא עקב חוקים מפלים. על פי הנתונים, רק ב־ 45 מדינות אחרות בעולם (23 אחוז מכלל המדינות בעולם) קיימים חוקים מפלים דומים, לרוב על רקע חקיקה ופסיקה דתיות. רוב המדינות הללו הן מוסלמיות שמרניות. זה לא מפריע לישראל להתהדר בתדמית ליברלית כדי למשוך אליה תיירות גאה – בייחוד לקראת מצעד הגאווה שמתקיים בתל אביב מדי קיץ.

"נהייתי גבר טמבל"

בסקר שנערך בקרב 130 טרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות בישראל, 90 אחוז דיווחו על חוסר ידע מקצועי של הצוות המטפל בהם, כמחצית נמנעו מפנייה לטיפול רפואי מחשש ליחס רע וכעשרה אחוזים דיווחו שהוטרדו מינית בעת שפנו לטיפול. 45 אחוז מהנשים הטרנסיות דיווחו על נטילת הורמונים ללא פיקוח.

בנייר העמדה של מעברים ופרויקט גילה להעצמה טרנסית קיימת התייחסות לאפליה ובורות כלפי טרנסג'נדרים בשירותים הכלליים ובמערכת הבריאות. על פי המסמך, "טרנסג'נדרים רבים נמנעים מלגשת לרופא בשל חשש מחוסר קבלה בעת פנייה לקבלת שירותים רפואיים. רבים נתקלים באפליה, בבורות מקצועית, בעוינות ובמענים רפואיים חלקיים.

בשל כך רווחת התופעה של הימנעות מטיפול רפואי – גם במקרים של סכנת חיים. יש צורך בהכשרת אנשי רפואה וצוות רפואי בנושא הטרנסג'נדרי". בין השאר מתואר במסמך מקרה של "אישה טרנסית שחששה לגשת למיון למרות שהיא הגיעה למצב שבו היה לה נמק ברגל (כיוון) שהיא לא הייתה מוכנה שיפנו אליה בשמה הקודם ובלשון זכר".

מובן שכל זה אינו מפתיע את הנוכחים בחדר. "אני לא רוצה לנקוב בשמות, אבל פעם הלכתי לרופאה שקיבלתי עליה המון המלצות ובהתחלה הכל היה טוב והיא באמת דיברה אליי בלשון זכר, אבל אחרי זה קרה משהו שגרם לי להרגיש מאוד לא בנוח, שלא ממש בא לי לפרט לגביו", מספר יואב. "היא אמרה לי שצריך לבוא כל חודש לביקורת ובחיים לא באתי שוב. במשך שלוש שנים לקחתי הורמונים לבד, בכל פעם הייתי מכשיר חבר שייתן לי את הזריקה ואז תמיד היה תפוס לי התחת שבוע. בפעם האחרונה שזה קרה הכאב של השבוע לא עבר ואחרי זה כל האזור התחיל להתנפח, ואז חברות טרנסיות התחילו להלחיץ אותי שאפשר למות אם עושים זריקה לא נכון.

האחות נחמה גולני. צילום: דין אהרוני רולנד
האחות נחמה גולני. צילום: דין אהרוני רולנד

"באותו שבוע עבדתי במסיבה בקופה והביאו לי כיסא כי כבר לא יכולתי לעמוד, אבל גם לא יכולתי לשבת וכשכבר כמעט הלכתי להתעלף מהכאבים איזו חברה נזכרה שאיריס (ד"ר יעיש – רפ"ב) נמצאת שם והיא הלכה לחפש אותה. היא אמרה לי לבוא אליה על הבוקר ומאז אני מתמיד. אני מרגיש אצלה ממש בנוח ואני יכול לדבר איתה בקטע פתוח. זה ממש היה מביך בהתחלה, אבל זה התקדם וראיתי שאני מרגיש טוב איתה".

יעיש: "הבעיה היא שלפעמים באמת מקבלים את ההורמונים ונעלמים, והמעקב חשוב מאוד כי יש להם השפעות".

יואב: "הלוואי שהיית שם כבר בהתחלה כי היה לי ממש בלגן. בהתחלה לא מרגישים כלום ואז הכל בא בבום: הייתי בדיכאון והיו לי התפרצויות כעס ונהייתי אלים ואז דאון רצח – וממש השתגעתי; ואז אמרתי לעצמי: אני לא אעשה פעם בחודש, אני אעשה פעם בשלושה חודשים, על דעת עצמי. ככה אני. אני יכול להיות חולה בבית שבוע ולא ללכת לאף אחד כי זה קטע של רוסים – חושבים שאפשר לטפל לבד בכל".

אופק: "אני הגברתי את המינון ממש מהר אז אני מרגישה קצת משוגעת, מאוד אמוציונלית. אם מישהו אומר לי משהו לא נכון, לפעמים בא לי לפרק אותו".

נויה: "תחשבי שלפעמים הייתי לוקחת את כל הכמות של האסטרוגן של חודש ביום אחד. אישה בהיריון או במחזור פראיירית לעומת מה שאת מרגישה, עם כאבים בבטן התחתונה ובגב התחתון; ושיעז איזה בן אדם לפנות אליי".

יואב: "אני לא יכולתי לבכות איזה שלוש שנים. הייתי עצוב ומת לבכות והטסטוסטרון מקשה לבכות, אז הפסקתי לקחת הורמונים ופתאום כל יום בכיתי. חוץ מזה הייתי פעם בחורה באמת ממש חכמה ומלא חברים אמרו לי שנהייתי פשוט גבר טמבל".

רות פרל-בהריר עם האחות נחמה גולני. צילום: דין אהרוני רולנד
רות פרל-בהריר עם האחות נחמה גולני. צילום: דין אהרוני רולנד

נויה: "זה מפני שהטסטוסטרון מפעיל את האונה השמאלית ונשים פועלות מהאונה הימנית, שאחראית יותר לרגש ויצירתיות".

גם אם "טמבל" הוא תואר לא מאוד מחמיא ולמרות כל הציניות וההומור, אין ספק שיואב ורבים כמוהו עשו את כל מה שעשו כיוון שהיה מדובר בדבר החשוב ביותר עבורם. אפשר להבין זאת גם מדבריה של אופק, שמבלי לשים לב אמרה שבאמצעות התהליך שהחלה לפני חצי שנה היא מימשה את עצמה. "את מכירה את זה ששואלים אותך מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה ואת אומרת 'לא יודעת'? עכשיו אני מרגישה שאני חיה את החיים של להיות גדולה, כי אני מי שאני ביומיום. לא משנה מה אני אעשה, אני כבר עשיתי את שלי, גם אם אני לא אעשה כלום".

ד"ר איריס יעיש תנהל שיח פתוח על תהליכים לשינוי מין במסגרת אירועי "יש רופא על הבר?". בר לואי, מלכי ישראל 4 תל אביב, רביעי (6.12) 20:30 , הכניסה חופשית