יד שנייה: איך השתנו האתרים החשובים בתל אביב לאורך השנים?
בית העצמאות, דיזנגוף סנטר, בית אריאלה, בית התפוצות, בריכת גורדון, בית הספר לרפואה והסינרמה. פרויקט מצולם מיוחד, חלק ה'
בית אריאלה
צולם מכיוון מזרח
מאי 1977. לפני כמה חודשים עברה לכאן ספריית שער ציון, הספרייה הציבורית הראשונה שהוקמה בארץ. היא הוקמה ביפו לפני כמעט 100 שנה, על ידי אגודת עזרת ישראל של האחים רוקח וד"ר מנחם שטיין – כבר ב־1886. משתמשיה העיקרים אז היו בני המושבות שהגיעו לביקורים עסקיים בעיר. לאחר כמה שנים נסגרה הספרייה בשל קשיים כלכליים. היא נפתחה מחדש במיקום אחר ביפו, הפעם בלב מרכז העסקים שברחוב בוסטרוס, ואז זכתה להצלחה גדולה בקרב תושבי העיר. בהמשך עברה הספרייה לאחריות העירייה ועברה משכנים רבים, עד שסוף סוף זכתה השנה לבניין קבע חדש, בלב הסצנה התרבותית בעיר. המבנה קיבל את השם בית אריאלה על שמה של אריאלה גיטר בת ה־14, שנפטרה בגיל צעיר ומשפחתה תרמה את הכסף לבניין הספרייה ולמוסדות תרבות נוספים בעיר. המבנה הברוטליסטי, המחופה אבן חול מראש הנקרה, תוכנן על ידי האדריכלים משה לופנלנד וגיורא גמרמן. הוא סגור כלפי חוץ ומכיל חצרות פנימיות וחלונות צרים ואנכיים – זאת כדי לשמור על הספרים שעלולים להיפגש בשמש ישירה. המעבר סייע לספרייה ולמעמדה בעיר, והיא הצליחה למשוך אליה אוכלוסייה צעירה ורעבה למילה הכתובה, כמו גם אוכלוסייה מבוגרת.
מרץ 2018. החזון שאפיין את הספרייה במאה הקודמת, של היותה מקום לחגיגת הספרות והתרבות ולא רק שוק להחלפת ספרים, הקדים את זמנו. ב־2010, כששופצה הספרייה במקביל להליך הבנייה והשיפוץ של מוזיאון תל אביב לאמנות, המשכן לאמנויות הבמה והתיאטרון הקאמרי שסובבים אותה, אחד הדגשים היה לשמר אותה כאכסניה לכינוסים תרבותיים. השיפוץ, שאורך כבר כמה שנים במקביל לפעילותה של הספרייה, מוארך ב־55 מיליון ש"ח וצפוי להסתיים השנה. בבית אריאלה ניתן למצוא אוספים נדירים של ספרים, כתבי עת ועיתונות (הגם שהגישה אל האחרונים מוגבלת בשנתיים האחרונות בגלל השיפוצים). בסך הכל נמצאים בספרייה יותר מ־500 אלף ספרים, ולצד אולמות הספרים העשירים מתקיימים במקום קורסים, סדנאות, תערוכות, הרצאות ופעילויות לילדים. בעידן הנוכחי, שבו מעמדו של הספר בתרבות מאותגר, בית אריאלה היא מקלט לתולעי הספרים שמסרבים לוותר.
>>לפרויקט המלא:
בריכת גורדון
צולם מכיוון מערב
מאי 1957. לפני שנה הוקמה כאן בריכת השחייה המרכזית של צפון העיר. היא הייתה הגשמת חלומו של שמרל סטולץ, שרצה לבנות אזור על שפת הים שיהיה נוח לשחייה, יאפשר מצר אחד ליהנות מהנוף המרשים של הים התיכון ומהאוויר הנקי ומצד שני יוכל לעושת זאת במקום מוסדר, מגודר וללא החול והגלים של הים. האדריכל יוסף ויטקובר תכנן עבורו בריכה אולימפית באורך 50 מטרים – חריגה באורכה בישראל וגם היחידה בעיר שהמים בה הם מים מלוחים, הנשאבים משלוש משאבות ממעיין מים בעומק 150 מטרים. מדי יום דואגים אנשי התחזוקה לרוקן את הבריכה ולשאוב אליה מים חדשים ורעננים, מה שהופך אותה לאחת הנקיות בארץ. התל אביבים התאהבו בה כבר מהקמתה והיא הפכה לפופולרית בטירוף. הגורדוניסטים היו פוקדים אותה מדי בוקר, לפעמים כבר בארבע לפנות בוקר, ובימי שישי היו פותחים אותה בשחייה שאחריה שוט של וודקה, קצת דג מלוח ומשחק שש בש.
מרץ 2018. הפופולריות של בריכת גורדון ידעה עליות ומורדות – וכפועל יוצא גם מצב התחזוקה שלה, אך היא מעולם לא איבדה ממעמדה כמוסד תל אביבי חשוב. היא הייתה למקום מפגש שבו המנויים היו שורצים ימים שלמים, אוכלים, שותים ומדברים על החיים, וחיי הקהילה בה גם הביאו ליצירת קליקות בבריכה. אחת מהן הייתה קבוצת דינמו גורדון, שחיינים שיצרו קבוצה תחרותית, ובאופן מסורתי ביום ההולדת של כל אחד מחבריה הייתה שוחה לכבודו מספר בריכות כגילו (משימה שהפכה די קשה ככל שהשחיינים התבגרו). עם השנים הבריכה הוזנחה ומשכה פחות ופחות לקוחות, עד שב־2006 נסגרה לציבור, למגינת לבם של המנויים הוותיקים. הגורדוניסטים נרתמו למאבק ושכנעו את העירייה להפוך אותה לבריכה עירונית. היא שופצה ושולבה כחלק אינטגרלי מהטיילת החדשה, הורמה על משטח אליפטי, והחומות שפעם הפרידו בינה לבין הטיילת והמרינה הוחלפו בגדר המאפשרת לראות דרכה. עד לפתיחת הבריכה בקאנטרי החשמונאים היא הייתה הבריכה העירונית היחידה במרכז תל אביב ומוקד אטרקטיבי לתושבי האזור. אם רק הייתה עולה כמו שהייתם מצפים שבריכה עירונית תעלה למשתמשיה.
בית הספר לרפואה
אוניברסיטת תל אביב
- אחרי שמונה שנים שנדד בין מבנים זמניים ולא ראויים למוסד מפואר שכזה, זכה בית הספר לרפואה של האוניברסיטה התל אביבית למבנה משלו. בית הספר מוקם בנקודה הכי גבוהה בקמפוס הרמת אביבי, כך שהוא זוכה לנוף פנורמי מרהיב על כל האוניברסיטה, וממנה גם אל הים, אל מרכז תל אביב ואל הערים הצמודות לה. את המבנה תכננו האדריכלים אריה שרון ובנו אלדר שרון, והוא משלב יציקות בטון שנעשו בשטח עם הרכב של פריקאסטים (יחידות שיוצרו במפעל והורכבו במקום). בתכנונו נעשה שימוש בגיאומטריה מרחבית מורכבת היוצרת הצללה מרובה מעל המרחבים הפתוחים. הוא בנוי משני אגפים מרכזיים שאותם מחבר ציר ובו המעליות ומדרגות השירות, ויש הטוענים שהמבנה החשוף בעל שני האגפים המחוברים בציר מדמה בית צלעות שבמרכזו עמוד שדרה, כרמז לנושאי הלימוד שבתוך המבנה. הסטודנטים שיוצאים ונכנסים בשעריו מבלים בו את מרבית שעות היום, אבל קשה להגיד שהם מתלוננים – הם לומדים באחד משני המוסדות היחידים בארץ שמאפשרים לקבל תואר דוקטור לרפואה בישראל.
- הפקולטה כבר לא נהנית ממעמדה הייחודי כבעבר – היום ארבעה בתי ספר לרפואה פועלים ברחבי הארץ. בכל זאת זוכה הפקולטה התל אביבית להערכה על הוותק והגודל שלה; היא מעסיקה כ־2,000 אנשי סגל המכשירים רופאים, אנשי צוות וחוקרים בשישה מסלולים שונים. הסטודנטים לומדים בכיתות לימוד שנמצאות בעיקר בקומת הכניסה – הקומות העליונות מוקדשות בעיקר למעבדות ולמשרדים, וקומת המרתף – לגופות המיועדות לנתיחה. הסטודנטים מתחלקים לשלוש קליקות, אלה "הרגילים" – במסלול השש שנתי המלא, סטודנטים צעירים יותר; המסלול הארבע שנתי, המיועד לאנשים בסיבוב שני בקריירה שהחליטו להסב מקצוע (לעתים קרובות הם מבוגרים יותר, ולרוב נשואים וצפונה); ותוכנית ניו יורק, המיועדת בעיקר לסטודנטים הזרים. גג הבניין המרהיב כבר לא מציע לבאי הבניין את הנוף המרהיב שכן היציאה אליו סגורה, וכך גם רוב המרפסות. השמועה במסדרונות אומרת שמדובר בתוצאה של ניסיונות התאבדות מרובים מהבניין. לימודי רפואה, נו.
-
היכל הסינרמה
צולם מצומת הרחובות יצחק שדה ויגאל אלון
היכל הסינרמה. צילום מקור: משה מילנרנובמבר 1966. לפני חודשים ספורים נחנך היכל הסינרמה בצומת הרחובות יגאל אלון ויצחק שדה במזרח העיר. זהו בית קולנוע ייחודי, ראשון מסוגו בארץ, המאפשר הקרנת סרטים בשיטה שעל שמה הוא נקרא, כך שהסרט מוקרן דרך שלושה מקרנים על מסך ענקי וקעור, המקנה לצופים תחושה של סרט תלת ממדי. במקור היה המתחם, שבנייתו החלה כבר ב־1960, מיועד לשמש את קבוצת הקרקס הזירהטרון, אלא שלאחר תחילת הבנייה נקלע הפרויקט לקשיים כלכליים. הבנייה הופסקה בשלב השלד, והפיגומים נותרו נטושים עד שב־1964 רכש איש העסקים יוסף אפשטיין את המקום והשלים את הבנייה בעזרת האדריכל המקורי של הפרויקט, אהרון דורון. כיפתו העגולה של המבנה, שנבנתה בהשראה קרקסית, התאימה גם לייעודו החדש של המבנה. עם פתיחתו ההיכל עורר התרגשות רבה בקרב התל אביבים, ובחודשים הראשונים הגיעו אליו מאות אלפי צופים, שנהנו מהאולם המרווח.
פברואר 2018. שיטת ההקרנה הייחודית של הסינרמה, שנחשבה בשנות ה־50 לפלא, דעכה כבר בשנים שבהן נפתח האולם. היא נחשבה ליקרה ולא התאימה להתפתחויות הטכנולוגיה, ופחות ופחות אולמות ברחבי העולם השתמשו בה. בעלי המקום התקשו למצוא סרטים עדכניים לטובת קהל הצופים, וב־1971 נאלצו לסגור את דלתות המתחם. הוא עמד שומם במשך 15 שנה, עד שב־1986 נרכש על ידי קבוצת משקיעים שהבטיחו להפוך אותו למוקד החדש של חיי התרבות והלילה בתל אביב. הסינרמה אירחה את מיטב אמני ישראל – שלמה ארצי, רמי פורטיס – וגם את בכירי המוזיקאים של האייטיז והניינטיז בעולם: רדיוהד, ביורק, מאסיב אטאק, הפרודיג'י וניק קייב. היא אירחה גם הצגות ילדים וכנסים ונערכו בה תחרויות הקדם אירוויזיון וטקסי מלכת היופי וגם תוכניות טלוויזיה, בראשן "הראשון בבידור עם דודו טופז". בסידור הישיבה המקסימלי יכלו לשבת במקום 3,000 צופים – יותר מבכל אולם אחר בגוש דן, זולת היכל הספורט ביד אליהו שנמצא שלוש דקות הליכה ממנו. עם השנים התמעטו בה האירועים, בעליה נקלעו לקשיים והיא ננטשה. ב־2016, בדיוק 50 שנה אחרי בנייתה, החלה העירייה בהריסת הסינרמה, במטרה להקים במקומה – ניחשתם נכון – מגדל בן 40 קומות. עד אז משמשת הקרקע שעליה עמדה הסינרמה כמגרש חניה… לטובת הבאים להיכל הסמוך.
בית התפוצות
צולם מכיוון דרום־מערב
-
בית התפוצות -
יוני 1978. לפני כמה שבועות, ערב יום העצמאות ה־30 למדינת ישראל, נחנך בלב קמפוס אוניברסיטת תל אביב מוזיאון בית התפוצות בטקס חגיגי במעמד נשיא המדינה. בית התפוצות הוקם על פי חזונו של מי שהיה נשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, שביקש להציג את ההיסטוריה והסיפור של העם היהודי לדורותיו, לקדם שיח תרבותי יהודי, לקרב ולחזק את תחושת הזהות היהודית בקרב המבקרים ולהציג את סיפורו המיוחד של העם היהודים גם ללא יהודים. אנשי המוזיאון אוספים נתונים ומידע על שורשי משפחות יהודיות, חוקרים מסורות יהודיות בגולה, מאגדים את סיפורי מסעות היהודים לארץ ושומרים חפצי אמנות וקודש. אוצרי המוזיאון, אבא קובנר וישעיהו וינברג, השתמשו בו במיטב הטכנולוגיה בתחום ולא הסתפקו בתצוגות ישנות ועבשות, אלא בשחזורים תלת ממדיים, תצוגות אור קוליות ועוד. כבר בתחילת דרכו זוכה המוזיאון להצלחה מסחררת, ובחודשים הראשונים לפתיחתו הספיקו לבקר בו לא פחות מ־150 אלף מבקרים שמגיעים למבנה הברוטליסטי, שהפך למוקד תיירותי חשוב בתל אביב.
פברואר 2018. בעשורים לאחר פתיחתו היה אמנם בית התפוצות להצלחה גדולה – בחמש השנים הראשונות שני מיליון בני אדם ביקרו בו, אלא שעם השנים מספר המבקרים פחת, המוזיאון נקלע לקשיים, ותערוכות הקבע, שרבים כבר ראו, הפכו לאטרקטיביות פחות ופחות, כך שעיקר המבקרים הם כיום תלמידים, חיילים וסטודנטים. ב־2005 ניסתה המדינה להציל את המקום כשהעבירה חוק שהגדיר אותו כ"מרכז לאומי לקהילות ישראל בארץ ובעולם", כך שגם יזכה לתמיכה ולמימון. בית התפוצות עדיין מחזיק במאגר מידע חשוב ונדיר על היהודים והיהדות, כך שרבים משתמשים בתכנים שהוא מציע באתר האינטרנט שלו גם בלי לבקר במבנה. במקביל עמלים אנשי המוזיאון בימים אלה על חידוש תערוכת הקבע סוף סוף. במדשאה הגדולה של האוניברסיטה, בין בניין גילמן למדעי הרוח לבין בניין מקסיקו לאמנויות והספרייה המרכזית, ניצב לו המבנה עם המדרגות המרשימות, שעליהן מקיימת לעתים האוניברסיטה טקסים חשובים, מבנה שעבור מרבית הסטודנטים באוניברסיטה מכונה פשוט "איפה שהסניף של ארומה".
-
דיזנגוף סנטר
דיזנגוף סנטר. צילום מקור: יעקב סער - אוגוסט 1985. כבר שמונה שנים שעל שתי גדותיו של רחוב דיזנגוף עומד לו דיזנגוף סנטר, המרכז המסחרי המקורה הראשון בתל אביב. לפני כן עמדו עליו הצריפים של שכונת נורדיה, שהוקמו על אדמות שהיו שייכות בעבר למשפחת חינאווי היפואית, ושבהם התגוררו בעיקר עולים חדשים. ב־1970 רכשו את הקרקע היזמים אריה פילץ ושמואל פלאטו שרון, שראו בחזונם ליצור מרכז מסחרי מקורה שיהיה מעין "עיר קטנה" ויעוצב בצורה של רחובות אמיתיים, עם גנים תלויים, שטחים ציבוריים, דירות מגורים ומשרדים. את התכנון ביצעו עבורם האדריכלים עליה טולדו ויצחק ישר, ואלה בנו את הסנטר, שמחולק לשני חלקים, אחד מכל גדה של רחוב דיזנגוף, ה־רחוב של תל אביב. הם מחוברים ביניהם בגשרים עיליים ובמעברים תת קרקעיים. הסנטר תוכנן כ"מבוך" בעל כמה מפלסים המשולבים זה בזה, היוצרים מחד גיסא זרימה ומעגליות, אך מאידך גיסא חוסר אוריינטציה, שגורמת לבאי המקום, גם הוותיקים שבהם, ללכת לאיבוד ולשוטט בין החנויות והקומות הלא אופקיות שבו. רשתות רבות פתחו בו את סניפיהן הראשונים בישראל, לרבות פיצה האט והארד רוק קפה. לאחרונה נפתח בו סניף של רשת ההמבורגריות הישראלית בורגראנץ', עם חניכת שער 7 החדש, צמוד למתחם משחקי הווידיאו וחנות הפוסטרים והטי שירטים תומר, שהפכה את השער ואת הסנטר כולו למקום התכנסות לצעירים רבים.
- ינואר 2018. התל אביבים אוהבים לשנוא קניונים, ששונים כל כך באופיים משופינג הרחוב התל אביבי, שזכה לכינוי "להזדנגף". בסנטר, עם זאת, הם נשבעים עד עצם היום הזה. אולי זה העיצוב הכמו רחובי, אולי זה העובדה שאפשר להסתובב בו עם כלבים, ואולי זאת פשוט הנוסטלגיה, השייכות והעובדה שהוא תמיד היה כאן; גם בתקופות קשות יותר – כש־13 בני אדם נהרגו בפיגוע התאבדות מחוץ לבנק הפועלים בכניסה למתחם – וגם ברגעים הזויים יותר, למשל בביקורו של מייקל ג'קסון בישראל, שלפני הופעתו קפץ גם לסנטר, וכדי שלא יופרע על ידי מעריציו נפתח המרכז עבורו במיוחד בשעות הלילה. הוא אוגר בתוכו את זיכרונות הילדות של רבים מתושבי העיר שהיו מגיעים אליו אחרי בית הספר, מסתובבים בין הקומות, אוכלים ביריד האוכל או במקדונלד'ס (בורגראנץ' כבר אין), או קופצים להציץ בעטלפי הפירות הנדירים שחיים להם בחניון התת קרקעי. השנים האחרונות הן שנות פריחתו של הסנטר, ואחרי שנים של נטישה, גם הגדה הצפונית שלו (המכונה גם "הבניין העצוב" בפי התל אביבים) זוכה לעדנה, ושוק האוכל שבו מושך המוני רעבים.
בית העצמאות
צולם משדרות רוטשילד
מאי 1948. כשנבנה הבית הדו קומתי שבתחילת שדרות רוטשילד המפוארות (1910), ספק אם מתכנניו ידעו איזו חשיבות היסטורית תהיה לו בקורות העם היהודי. הוא שימש תחילה כביתם של ראש העירייה הראשון, מאיר דיזנגוף ורעייתו צינה. עם פטירתה של צינה החליט דיזנגוף לתרום את ביתו ולהקים בו מוזיאון לאמנות, והוא עצמו עבר לדירה קטנה שנבנתה על גג הבניין. לצורך ההסבה עבר המבנה סבב שיפוצים בתכנותו של אדריכל קרל רובין, אשר הוסיף 188 מ"ר לשטח הבנוי ובנה חזית חדשה לבניין שהקטינה את חלונותיו והוסיפה מדרגות בכניסה. היום, שישי אחר הצהריים, התכנסו באולם שבקומה הראשונה במוזיאון 350 מוזמנים – חברי מועצת העם ואנשים חשובים נוספים – לשמוע את ההכרזה שהעם היהודי חיכה לו שנים רבות כל כך – על הקמת מדינת ישראל. מחוץ לאולם נאספו אלפים נוספים, ששמעו את ההכרזה הנרגשת ברמקולים, ומיד פצחו בריקודי הורה ברחובות. למחרת הם כבר היו צריכים לחזור להילחם על ההכרזה הזאת, במלחמה שהתחילה חצי שנה קודם לכן ונמשכה עוד שנה לאחר מכן, וגבתה חיים של עשרות אלפי אנשים.
אפריל 2018. ב־1959 העתיק המוזיאון את משכנו לבית הלנה רובינשטיין, שבקצה הצפוני של השדרה. בית דיזנגוף המשיך לתפקד כשלוחה קטנה שלו והוצגו בו מעט עבודות. כשעבר המוזיאון למשכנו הנוכחי בשדרות שאול המלך הוחלט לפתוח בבית הישן ברוטשילד מוסד לחקר התנ"ך, שהציג תערוכות קבע על ימי השופטים, המלכים והחשמונאים וגם תערוכות מתחלפות בנושאי יהדות וארץ ישראל. ביום הולדתה ה־30 של המדינה הוחלט לשחזה את קומת המבנה הראשונה ואת האולם שבו התקיימה ההכרזה. לצורך כך נאספו מגוון רהיטים ויצירות אמנות מקוריים וחלקם שוחזרו במדויק. באולם בימת הכבוד הוצבו כיסאות המציינים את השמות של המכובדים שנכחו בטקס, נתלה דיוקנו של הרצל ומצדיו דגלי המדינה. במוזיאון מתקיימות הדרכות המספרות את סיפורה היווסדה של העיר תל אביב עם סיפור ההכרזה, הדרכה שכמעט כל תלמיד תל אביבי שמע במהלך חייו. מחוץ למבנה ההיסטורי עדיין מורגשת ההכרזה, במדינה שאיכשהו הצליחה לשרוד 70 שנה. הורה כבר לא רוקדים כאן, אבל אם תלכו 100 מ' דרומה תוכלו לתת בראש בברקפסט.