השאלה שמטרידה כעת את העולם: למה אנחנו לא רואים יונים קטנות?

אכפת לציפור: בימים אלה אתרים גדולים בעולם כדוגמת הבי.בי.סי והגרדיאן, מתעסקים בשאלה שכנראה מדירה את שנתם של העוברים והשבים במרחבים האורבניים בערים גדולות על כדור הארץ – מדוע אנחנו לא רואים יונים קטנות? היונים נמצאות כמעט בכל מקום גם כאן בתל אביב, הן חלק מהנוף – מלקטות פרורי לחם על חוף הים, בוהות על חוטי החשמל או נהנות מהשמש בגינות הציבוריות. הציפור המונוגמית שעושה לנו חשק להתכרבל, שמסמלת את השלום באופן אירוני (מטבעה היא בכלל חיה אלימה) ושידועה כמפיצת מחלות, היא למרות הכל יצור די חמוד. אז איפה היונים הקטנות והחמודות עוד יותר? תעלומה. הצטיידנו במשקפת דמיונית ויצאנו לחקור.

מסתבר שהתשובה לכך די פשוטה. "רוב הציפורים שצאצאיהן גוזלים כדוגמת היונים, עוזבות את הקן כשהן כבר ציפור בוגרת", מסבירה שלומית ליפשיץ, מובילת היוזמה של ציפורי הבר בחצי ובגינה. "אפשר לומר שהעובדה שאנחנו לא רואים אותן היא לטובה. הן קטנות מאוד, פגיעות ויש להן נוצות קטנות, ורודות ועדינות. עם זאת, חדי העין יוכלו להבחין ביונים הצעירות יותר שכבר עזבו את הקן, מתהלכות ועפות להן בין הבוגרות – הזנב שלהן קצר יותר, והנוצות פחות חלקות".

שלא כמו אמא אווזה אחריה מדדים האפרוחים, היונה מאכילה את גוזליה מקור אל מקור בתוך הקן אותו היא בונה במקומות סגורים; גומחות בניינים, על גגות, מבני ציבור וזו גם הסיבה שרבים רואים ביונים מפגע. "ברגע שהגוזלים עוזבים את הקן, הם הופכים עצמאיים בין רגע ומתחילים לדאוג ולהאכיל את עצמם", מספרת ליפשיץ. "היונים העירוניות מסמנות לעצמן טריטוריה ויש להן אזור מסויים בו הן משתכנות וחיות להן". נרגענו.