די להאשים את תל אביב בניתוק

הפאנלים הביטחוניים נזפו בתושבי תל אביב על התנהלותם, הטוקבקים מאשימים אותם בניתוק. נועם שיזף מסביר לשמחים לאיד למה באמת תל אביב שונה מכל הערים האחרות

חולדאי בזירת הפיגוע בתל אביב. צילום: בן קלמר
חולדאי בזירת הפיגוע בתל אביב. צילום: בן קלמר
6 בינואר 2016

"הנה מוטלות גופותינו, ליד הדרבי בר", כתב עלי מוהר אחרי הפיצוץ בקו 5 באוקטובר 1994, גדול פיגועי ההתאבדות שהיו בישראל עד לאותו יום, עליו חשב מוהר שהוא חיסל את "היומיומיות התל אביבית". ביום שישי האחרון הגופות היו מוטלות 300 מטר צפונה, מול המסעדה ההיא שאיש אינו זוכר את שמה, והסופר פארם שפתוח תמיד בשבתות. ברגע הכי שקט בתל אביב, בשישי אחר הצהריים, הסירנות ייללו והמסוקים זמזמו מעל.

בישראל אוהבים להאשים את תושבי תל אביב בניתוק, אבל האמת היא שהעיר תמיד הייתה המטרה מספר 1 בארץ. מהסקאדים של סדאם עד לרקטות של חמאס – כולם רוצים לעצור את החיים בתל אביב. וזה לא רק אנשי חיזבאללה שחולמים לתקוע אותנו. גם בטוקבקים וברשתות החברתיות מאחלים תמיד לאיזה טיל טוב שיפוצץ את הבועה, ואולי גם ייקח איתו על הדרך כמה שמאלנים. שעות אחרי הרצח בבר הסימטא, המשיכו לנסות וללמד אותנו לקח.

הפאנלים הביטחוניים של חדשות השבת נזפו בתושבי העיר שלא יצאו לשתות חמושים, לא פתחו באש, לא רדפו, לא נטרלו, לא וידאו הריגה. איך לא צילמו את הכל בסלולרי והעלו לווטסאפ? גם ברשת הסתלבטו. איזה מין ישראלים אלו, שמתחבאים מתחת לשולחן ומחייגים למשטרה? אתם לא מבינים איפה אתם חיים? ח"כ נחמן שי דרש להכניס מיד את הצבא לעיר. אם תושבי הרחובות דיזנגוף וריינס לא מסוגלים להסתער על האויב, הגיע הזמן להטיל את המשוריינים למערכה. אין כמו ריח הנפל"ם על הבוקר.

את כולם מטריף הסירוב התל אביבי להתיישר לפי הקודים המקובלים של פולחן המוות המזרח תיכוני. בתל אביב אוהבים את החיים במובן הבנאלי והוולגרי ביותר. בירושלים יש טרור בגלל מה שהיא מסמלת, בתל אביב בגלל מה שהיא באמת. עיר חומרנית, שמאמינה בעונג ובהנאה, כאן ועכשיו. איך אפשר ליהנות כשאנשים נהרגים? איך אפשר ליהנות כשהעולם מקום כל כך מחורבן? איך אפשר ליהנות כשגורלו של החזון הציוני מוטל על הפרק? איך אפשר ליהנות כשיש כיבוש? עובדה – אפשר.

אפשר אפילו כשהפיצוצים קורים בתל אביב עצמה. לפני 25 שנה, בין האזעקות והסקאדים, הלכתי עם חבר לראות את "ארכנופוביה" בקולנוע. ישבנו עם מסכות הגז ופחדנו מהעכבישים במקום מהטילים. האינתיפאדה השנייה חיסלה את המגה קלאבים, אז בין פיגוע לפיגוע חזרנו לשמוע די.ג'ייז ישראלים בתמר'ז לאונג' ובדינמו. גם ביום שישי הזה יהיה קשה למצוא מקום במסעדות בתל אביב, ובשבת כולם יטחנו בראנצ’ים בבתי הקפה. אל תאמינו לכותרות בעיתונים על הרחובות הריקים והחיים שנעצרו. הקפה, הבירה והכסף חזרו לזרום. הם תמיד חוזרים.

חולדאי, על כל מגרעותיו, מבין את זה. לכן הוא נפנף את הטענות ההזויות כנגד תושבי תל אביב, שלא השתלטו על רוצח חמוש במו ידיהם. אנחנו לא רמבואים. אנחנו יודעים להתלבש ולהיכנס לחניות צפופות, לא לאתר חשודים ולפגוע בירייה במטרה נעה תחת אש. אפילו לחזרה לשגרה בתל אביב אין משמעות מיוחדת. זו לא "תשובה לטרור". אין לנו תשובות למתים, רק עצב. לכן הנאום הגזעני של ביבי במוצאי שבת בזירת הפיגוע נראה זר כל כך לתל אביב. ראש הממשלה לא בא להזדהות איתנו, הוא בא להוכיח לנו שהבועה אינה קיימת. שנוצחנו. אותו הדבר שר החינוך בנט, שהכריז על מירוץ עממי ברחובות כתגובה לפיגוע. אנחנו לא צריכים את בנט שיאמר לנו לחזור לשגרה. אנחנו לא מגיבים, פה פשוט חיים. כשאחרים רוקדים על הדם, אנחנו סתם יוצאים לרקוד.