לא קולטים

אחרי שנים שממשלת ישראל ניסתה ללא הצלחה לעצור את שטף המסתננים בגבול ישראל מצרים, היא יכולה היום להכריז על ניצחון. הצניחה במספר המסתננים בחודשים האחרונים היא יותר מדרמטית, היא ממש בלתי נתפסת: אם במאי אשתקד חצו את הגבול יותר מ־2,000 אפריקאים, הרי במאי השנה עשו זאת רק שניים. אולם בעוד שבמשרד הפנים ובכוחות הביטחון חוגגים את ההישג, בעיריית תל אביב מתרגשים מהמספרים האלה הרבה פחות. הירידה במספר המסתננים לא מורגשת בשכונות דרום העיר. להפך, הפליטים החלו בשנה האחרונה להכות שורש ולהקים יותר ויותר משפחות, והמדינה אינה מגבשת שום תוכנית פעולה.

"סוגיית מהגרי העבודה ומבקשי המקלט היא בעיה לאומית שנובעת בראש ובראשונה מהיעדר מדיניות ממשלתית עקבית וברורה שאפשרה את הגעתם של עשרות אלפי אנשים 'שקופים' לשכונות דרום תל אביב־יפו", אומרים בעירייה, ומפנים אצבע מאשימה לעבר ירושלים: "בעוד שהממשלה עוצמת עיניה במשך שנים, העירייה נאלצת להתמודד עם בעיות היום יום הנובעות מכך. עצירת זרם המסתננים היא הזדמנות עבור הממשלה החדשה להיכנס לעובי הקורה, לקבל את ההחלטות הנדרשות בסוגיה, ובכך לקחת חלק בהחזרת איכות החיים והביטחון האישי לתושבי שכונות דרום העיר".

בשנת 2012 חלה עלייה של כ־30 אחוז בהולדת ילדים בקרב האוכלוסייה הזרה. היות ומהגרי עבודה מגיעים לישראל בעיקר כדי לממן את משפחתם השוהה בארץ המוצא, עיקר העלייה היא בקרב מבקשי מקלט. כיום ישנם בתל אביב כ־4,600 ילדים של מבקשי מקלט ומהגרים בלתי חוקיים, ובאיכילוב מדווחים כי כל חודש נולדים כ־100 תינוקות. לפי המספרים של העירייה, בתל אביב מתגוררים נכון להיום כ־30 אלף מבקשי מקלט מארצות אפריקה – כמעט כולם מאריתריאה ומסודן – לצד כ־40 אלף מהגרי עבודה, רובם הגדול בלתי חוקיים.

הנתונים הללו מחזקים אצל העירייה את הסברה כי רוב הפליטים בוחרים בישראל, ובעיקר בתל אביב, כמקום להקים בו בית; אך אורית מרום, רכזת פעילות ציבורית בארגון א.ס.ף (ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל), שנמצאת בקשר יומיומי עם מבקשי מקלט, חושבת אחרת: "מההיכרות הקרובה שלי עם המון מבקשי מקלט, רבים מהם גם בעלי משפחות, אין ביניהם אף לא אחד שחולם להשתקע בישראל. השיחות בינינו נסבות כל פעם מחדש על הגעגועים העזים לבית, לאימא ואבא, למולדת האהובה שלהם. אנשים חיים כאן שנים, ואך טבעי שהם לא חיים על מזוודות, אלא מנסים לנהל כאן, למרות כל הקשיים, חיים כמו של כל אחד מאיתנו, שכוללים בית, זוגיות, אהבה, פרנסה, תחביבים וגם הקמת משפחה".

"אנחנו בני אדם, בשר ודם"

גבריאל תקל (31), מבקש מקלט מאריתריאה המתגורר בתל אביב כבר שש שנים, בחר להינשא כאן לפני שלוש שנים, וכיום הוא כבר אב לשניים. הוא מחזק את דבריה של מרום: "אנחנו נישאים כי כמו כל אדם נורמלי, אנחנו רוצים לחיות חיים רגילים עם משפחה וילדים. מאוד קשה לעשות את זה במולדת שלנו, תחת שלטון דיקטטורי, ולכן אנחנו בורחים מאריתריאה. אנחנו בני אדם, בשר ודם, וזה כרגע המקום שאנחנו חיים בו. אם הכרתי בת זוג, זה טבעי שארצה להינשא לה ולהביא איתה ילדים, אבל זה לחלוטין לא סימן לכך שאנחנו חולמים להשתקע כאן, זו פשוט דרכו של עולם. העובדה שאנחנו בוחרים להביא ילדים לא מנתקת אותנו מהפחד היומיומי שבצלו אנו חיים, ומהשאלה המטרידה שמלווה אותנו כל יום – מה צופה לנו המחר?".

ומה באמת צופה להם המחר בישראל? ברמה ההצהרתית ישראל מחויבת לאמנה בדבר מעמדם של פליטים, אך הנתונים בפועל מציגים תמונה שונה לגמרי. רק כ־0.2 אחוז מהבקשות למעמד פליט לאריתראים ולסודנים מאושרות בישראל, לעומת כך 75 אחוז בעולם המערבי. דוח זכויות האדם הלאומי של ארצות הברית לשנת 2011 קבע כי מבקשי המקלט מסודאן ומאריתראה, המהווים כ־85 אחוז מסך מבקשי המקלט המדיני בישראל, "לא קיבלו גישה להליך קבלת המקלט המדיני, אלא רק מסמכים שעיכבו את גירושם, שיש לחדש אותם מדי כמה חודשים". אם מסכמים את הנתונים של השנים 2009־2012 מגלים כי מדינת ישראל הכירה ב־22 בני אדם בלבד כפליטים, מתוך כ־14 אלף בקשות מקלט חדשות.

אני רק שאלה. התחנה הישנה

"היום ישראל כולאת את רוב מבקשי המקלט בסהרונים בהסתמך על החוק למניעת הסתננות ומסרבת להכיר בהם כפליטים. עזיבת מדינה באופן לא חוקי או סירוב לשרת בצבא הם לא סיבות שישראל מכירה בהן", מסביר עורך דין ברמן מהקליניקה לזכויות פליטים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים. ברשות האוכלוסין וההגירה טוענים כי כל ההבחנות נעשות, וכי התקשורת נוטה לעוות את העובדות: "המדינה היא הגוף היחיד העושה הבחנה חוקית ומשפטית בין מבקשי מקלט, פליטים, מהגרי עבודה ומסתננים. מי שאינו עושה את ההבחנה הוא כלי התקשורת וגופים רבים – מטעמיהם הם. כך או כך נדגיש שמבקש מקלט אינו פליט. מבקש מקלט נמצא במעמד המותנה בהכרתו או באי הכרתו כפליט. פליט הוא מי שהמדינה הכירה בו כפליט ומקבל את כל הזכויות הנלוות לכך".

אורית מרום מא.ס.ף אומרת: "המדינה היא זו שלא עושה את ההבחנה הנדרשת בין מבקשי מקלט למהגרי עבודה, ולמעשה לא בדקה אף אחת מבקשות המקלט, לכן היא לא יכולה לדעת אם הם מהגרי עבודה או פליטים. כך או כך נראה שמדיניות משרד הפנים היא להתעלם מכך שאכן הגיעו לישראל פליטים ויש להכיר בהם ככאלה. במקום זאת משאירים עשרות אלפי בני אדם במצב של לא כאן ולא שם. מצד אחד מגנים עליהם מפני גירוש ולא שולחים אותם למדינותיהם מתוך הכרה ששם נשקפת סכנה לחייהם, אך מצד שני מותירים אותם ללא מעמד חוקי. מצב זה נמשך כבר שנים ארוכות, והוא פוגע בזכויות האדם הבסיסיות של מבקשי מקלט, ולא פחות מכך – פוגע בחברה הישראלית".

"זה המנהטן שלהם, אז למה להם לחיות בג'רזי?"

מרום מציעה דרך לטפל באוכלוסייה שחיה כאן כרגע: "היום אנחנו במצב חדש שבו כמעט אין נכנסים חדשים, ולכן אין טעם יותר במדיניות ההפחדה וההרתעה שמדינת ישראל נקטה עד היום. כדי להיטיב עם הפליטים, ולא פחות מכך גם עם התושבים הוותיקים של דרום תל אביב, יש להסדיר את העסקת מבקשי מקלט על ידי מתן הרשאות עבודה, ולאפשר להם גישה לשירותי בריאות ורווחה. רק באופן זה מבקשי המקלט ישתלבו באופן טבעי ברחבי גוש דן וברחבי ישראל. ברגע שיהיו להם זכויות בסיסיות בישראל, תיפסק התלות שלהם אחד בשני והם יוכלו להשתלב בחברה באופן טבעי, כל זאת עד שיוכלו לשוב למולדתם, שזה רצונם האמיתי".

עף לה הפוני. אורית מרום

נכון להיום הנושא נמצא על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה וטרם הועברו הנחיותיו, אך תושבי שכונות הדרום רואים גם בעיריית תל אביב אשמה במצב הקיים ומצפים ממנה כי תחל לפעול כדי לסייע להם להתמודד עם השינויים הקריטיים שהם חווים באורח חייהם בשנים האחרונות.

"ברור לנו שהעירייה מעוניינת להשאיר את המצב כרגע כמו שהוא. קל לה שהאפריקאים כולם מרוכזים במקום אחד. כך היא בעצם מפקחת עליהם, וכך גם תושבי מרכז וצפון העיר לא יזעקו מרה. גורמים בעירייה מודים כי הם מעדיפים שהבלון יהיה בדרום העיר, כי הרי אם ילחצו על הבלון תהיה זליגה גם למקומות אחרים בעיר", מסביר דן פאר, העומד בראש ועד שכונת נווה שאנן. הוא מסביר איך זה קורה בפועל: "אפריקאים שישנים בגינות ציבוריות באזורים שונים בתל אביב נאספים ומוחזרים לפה. מאות, אם לא אלפי עסקים לא חוקיים של אפריקאים נפתחו אצלנו בשכונות מבלי היתר, אך העירייה בשלה – מעלימה עין ומעודדת מעשה פלילי. העירייה לוקחת אוכלוסייה קשה ומשליכה אותה על האוכלוסייה הוותיקה שגם ככה מוחלשת – ובכך יוצרת מצב שאלה יילחמו באלה".

עברי באומגרטן, איש חינוך, קולנוען ופעיל חברתי, המתגורר בנווה שאנן זה חמש שנים, מפנה גם הוא את טענותיו לעירייה. "האחיזה שלהם בשכונת נווה שאנן רק הולכת ומתחזקת", הוא אומר על האוכלוסייה הזרה. "אנשים שהיו באילת או בערים אחרות חוזרים לפה, כי פה טוב להם. זה המנהטן שלהם, אז למה להם לחיות בג'רזי? כבר תקופה ארוכה שאנחנו מבקשים מהעירייה נתונים אמיתיים של מספר הפליטים בשכונות. מבחינתי כולם יכולים להישאר פה, אבל ברגע שיש גידול אוכלוסייה באופן כל כך לא פרופורציונלי, העומס על התשתיות גדל ואנחנו נאלצים להתמודד עם ערמות אשפה ברחובות, מכת עכברושים ואינסוף בעיות שנוצרות אך ורק משום שלא העירייה ולא הממשלה מכירות בתושבות של אותם פליטים, גם אם היא תושבות זמנית".