לשם הולכים כולם

כמו כולם – אולי חוץ מהיפוכונדרים – גם אני מעולם לא חיבבתי בתי חולים. תמיד העדפתי לשמור מהם כמה שיותר מרחק, בדיוק כמו מבתי כנסת ומבתים של הורים של בחורות שאני יוצא איתן. זאת אולי מטפורה שחוקה, אבל בתי חולים ובתי כנסת באמת מזכירים את השאול – שניהם מחולקים למדורים שונים, שניהם סובלים מעומס יתר של נשמות מעונות, ובשניהם יש בניין שנקרא על שם סמי עופר.

הסיבוב הנוכחי שלי באיכילוב הגיע בזכות סדרה חדשה שעלתה ביס דוקו ונקראת – תתכוננו לזה – "איכילוב". הסדרה, שעשו בני הזוג והבמאים רותי שץ ועדי ברש, עוקבת אחרי חמישה רופאים צעירים שעובדים בבית החולים. על רקע החיבה של הטלוויזיה האמריקאית להווי בתי חולים, המתבטאת בסדרות שבהן הכל אכן נראה כמו דרמה הוליוודית, הסדרה הדוקומנטרית הזאת בהחלט מתבלטת בריאליזם חסר הפשרות שלה כשהיא מציגה את החיים בבית חולים ישראלי, על כל העליבות והעייפות הכלולות בו (לרבות ניסורי מוח, פשוטו כמשמעו, שמוצגים במלואם).

בין היתר חלק מהרופאים הצעירים מצולמים בחדר המיון, המקום שאליו כל רופא מתמחה מחויב לתרום שעות רבות מחייו לטובת משמרות לילה ארוכות. ארוכות מדי. כבר בדקות הראשונות שלי במיון הפנימי, אני מוצא את עצמי עד לוויכוח בין אחת הרופאות המתמחות לבין מלווה שהגיע למקום עם אמו החולה. המלווה, איש בן 50 ומשהו עם תלתלים ארוכים וכובע מצחייה, מתלונן שהוא מחכה כבר יותר משעה שמישהו יבדוק את אימא שלו. הרופאה, שעוברת בדיוק על גיליון של חולה אחר, מפטירה בהיסח הדעת שהיא עסוקה עכשיו ושהוא יצטרך לחכות לתורו. המתולתל מחריף את הטונים ונוזף בה שזה לא בסדר, שאימא שלו סובלת ושאם הוא היה יודע שזה ייקח כל כך הרבה זמן הוא היה הולך לקנות לעצמו קפה ומאפה במזנון.

הרופאה עוזבת מבלי לענות, בזמן שהוא מסנן לעברה "חוצפנית". עד מהרה מתחוור לי שוויכוחים כאלה הם מראה נפוץ במיון. "כולם פה חושבים שמגיע להם", מפרשן פרופסור פיני הלפרין, מנהל המיון שעובד בבית החולים קרוב ל־20 שנה. "הצפוניים חושבים שמגיע להם כי הם צפוניים, הדרומיים חושבים שמגיע להם כי הם דרומיים, וחברי כנסת שמגיעים הנה חושבים שמגיע להם כי הם חברי כנסת". להלפרין יש מראה של אינטלקטואל מלומד, לא של רופא שמלכלך את הידיים לצד המתמחים הצעירים במחלקה הכי עמוסה בבית החולים. "הגעתי לפה מטיפול נמרץ. חשבתי ששם עובדים הכי קשה כי שם החולים הכי קשים. לקח לי שבוע להבין כמה טעיתי. זה עולם אחר. אנחנו נמצאים פה באקווריום, זה לא שאפשר לסגור את הדלת ולהגיד לאנשים להישאר בחוץ. אנחנו חשופים, וכל חמש דקות בממוצע נכנס חולה ויחד איתו עוד מלווה ורבע, ולכולם יש המון תלונות. הדרך היחידה לשרוד בעבודה הזאת היא קודם כל לא לקחת ללב, לדעת להתמודד עם הלחצים ולקבל אלפי החלטות במשמרת, ולהיות מוכן לזה שעל כל תשע אכזבות יהיה לך אולי סיפוק אחד".

תסמונת חג

את רוב המשמרות במיון מאיישים הרופאים המתמחים. הם כבר עמוק במסלול: סיימו לימודים של שבע שנים, עבדו עוד שנה כסטאז'רים ועכשיו הם צריכים לעבור עוד ארבע־שש שנים בהתמחות כדי להיות זכאים לתואר "מומחה". השכר על הפנים. כמו המחאה החברתית, גם המאבק שניהלו לפני שנתיים לא הביא להם הישגים מרשימים באמת, ושעות העבודה בלתי נגמרות.

כל מתמחה נדרש לעשות שש־שבע תורנויות בחודש, חלקן במחלקה שבה הוא עובד וחלקן בחדר המיון, מה שאומר בפועל שהוא יצטרך לעבוד באותו יום יותר מ־26 שעות ברצף (בישראל תורניות הרופאים הן מהממושכות ביותר בעולם. באנגליה, לשם השוואה, התורניות מוגבלות ל־16 שעות). אם יהיה למתמחה שלנו מזל, הוא יספיק לתפוס איזו שעת שינה באחד הכוכים הצפופים שבית החולים מקצה למתמחים, וכל המסלול הזה הוא כדי שביום מן הימים הוא יוכל להפוך למומחה בבית החולים ולהרוויח שכר בסיס של 26 ש"ח לשעה, לא כולל תורנויות (אימא, זה העתיד שייחלת לי כשרצית שאהיה דוקטור?).

בסך הכל יש במיון פנימי 25 מיטות שמופרדות זו מזו על ידי וילונות כעורים, ועוד כמה מיטות שפזורות מסביב, כמעט כולן מאוישות על ידי קשישים. רק בלילות של סוף השבוע הזקנה מהמסדרון מתחלפת עם ההוא שעשה יותר מדי חגיגת מהמסדרון. בניגוד למה שנדמה לכם, מספר האנשים שמגיעים למיון הוא לא רק פונקציה של מספר האנשים החולים. יש עוד הרבה משתנים במשוואה הזאת, כגון תוכניות ריאליטי או משחקי כדורגל חשובים שמשאירים את ההמונים בבית ואת המיון ריק. הרופאים מספרים שכאשר שודר הגמר של "דה ווייס" לפני כשבועיים חדר המיון היה שומם יחסית. במהלך פסח, אז הגעתי לביקור שלי, היה המצב הפוך. פרופ' הלפרין מסביר שיש דבר כזה שנקרא תסמונת חג. ביטוי אחד של התסמונת הוא אנשים שבזמן ניקיונות החג מערבבים חומצה ואקונומיקה ושואפים כלור, כמו שקרה לשני חולים שהגיעו אליהם באותו בוקר.

הביטוי השני נקרא "Parent Dumping" – מה שקורה כשהמשפחה מחליטה לבלות את החג בחו"ל ולזרוק את סבא לחופשה חלומית בבית החולים עם חשש למחלת שקר כלשהי. אחרי כמה שעות בחדר המיון אתה מתחיל להרגיש חולה. השאון הבלתי נסבל של בית החולים – שהוא גרוע בהרבה מדומיית בית הקברות הידועה לשמצה – מעביר אותך על דעתך. בכל מטופל אתה רואה פתאום את פניך, והתובנה העגומה שכולנו נהפוך בסופו של דבר לגושים נמקים של בשר פוגעת בך כמו משאית.

מפה לשם אני מוצא את עצמי בשיחה אקזיסטנציאליסטית עם האק"גיסט, בחור בשם קושקוש שתפס את תשומת לבי בעיקר בזכות הקעקועים הרבים שמכסים את גופו. אנחנו מסתכלים על אחד החולים – קשיש מחוסר הכרה שנראה כאילו הוא עלול לקום כל רגע לתחייה כזומבי – וקושקוש אומר לי: "יש משהו יותר גרוע ממוות, מוות זה לפעמים מתנה. כשאתה נרקב בחיים, זה יותר גרוע. אני עובד בבית החולים כבר שנים, ויש פה אנשים שאם אתה תופס אותם ולא נזהר נדמה שאתה יכול בטעות לקרוע חתיכה מהבשר שלהם. והדבר הכי גרוע הוא שאתה מבין שבסוף כולנו נהיה כאלה, אלא אם יהיה לנו מזל ונמות לפני כן".

בתום השיחה המדכדכת הזאת אני מנסה להחליף קו מחשבה וניגש לפתור חידה עתיקת יומין: מה מקור הריח הנורא של בתי החולים? הרופאים לא יודעים, אומרים שהם כבר התרגלו מזמן, אז אני שואל את ד"ר גוגל ומגלה שמדובר בחומר חיטוי מיוחד בשם יודופורם שמכיל את היסודות פחמן, חמצן ויוד ומשמש לניקוי הרצפות בבתי חולים. בזמן שאני קורא את פרט הטריוויה המרתק הזה, אחד החולים מגיח מאחורי הווילון ומתלונן בפני המתמחים שהוא לא מפסיק לשלשל.

לפני שמישהו מספיק להגיב, ריח חריף של צואה שוטף את חדר המיון. "עכשיו אתה יודע את התשובה", סותם אחד הרופאים את אפו. "שמישהו יביא הנה קצת יודופורם!", אני קורא לעבר צוות ניקיון דמיוני. אחר כך אני מתלווה לסבב החולים של ד"ר לובה טאו, רופאה בתת־התמחות שתהפוך בעוד שנתיים לזיהומולוגית (מי חשב על השם המטופש הזה?). ד"ר טאו מספרת לי שמאז שבית החולים התחיל להציע טיפולים מונעים לאיידס שיכולים להיות אפקטיביים עד 72 שעות לאחר החשיפה, הרבה אנשים, ובעיקר הומואים, באים אליה עם חשש שנדבקו בנגיף. ברוב המקרים הם מגיעים מאוחר מדי. "זה לא משהו שכיף לבשר, אבל לצערי זה קורה הרבה", היא נאנחת וממשיכה לספר על המטופלים הרבים שמגיעים אליה עם רשימה ארוכה של מחלות מין אחרי שהם חזרו מטיול בתאילנד.

בשלב מסוים לובה עוצרת אותי לפני חולה מונשם ששוכב באחת המיטות, מציעה שאתרחק כי יש חשד שהוא חולה בשחפת ומסיטה את הווילון. אני נמלט על נפשי. בזמן שאני מתרחק משם, ההוא ששלשל, ושסירחון המעיים שלו עדיין נישא באוויר, מנופף מולי במכשיר הנוקיה המיושן שלו ושואל אם אני יכול לעזור לו לשלוח הודעת SMS לקרובת משפחה. אני מתעניין למה הוא לא יכול לעשות זאת בעצמו והוא עונה שהוא עולה חדש, תשובה מוזרה בהתחשב בכך שלא היה לו שמץ של מבטא. הוא נראה קצת מעורער, אולי כי חרבן לפני כמה דקות על המיטה שלו. אני מסתכל על המכשיר שהוא מחזיק ורואה חיידקי צואה מיקרוסקופיים מנתרים בין המקשים. אחרי כמה שניות שבהן אני תוהה מה היפוקרטס היה עושה במקומי אני אומר לו שאני צריך להביא כפפות ואז בורח החוצה כדי לעשן סיגריה. כשאני חוזר אני שמח לגלות שהוא עבר מחלקה.

מיסטר דד גאי

בסביבות חצות העייפות מתחילה לתת את אותותיה. עיגולים שחורים מופיעים מסביב לעיניהם של המתמחים התורנים, ולא צריך דוקטורט בשביל להבין שהם סובלים מתשישות. "אין היגיון במשמרות של 24 שעות", אומר לי אחד מהם. "כולם יודעים שעייפות פוגעת בתפקוד וגורמת הרבה פעמים לרופאים לקבל החלטות שגויות. אם אתה אומר שהסיבה היא ההמשכיות של הטיפול, כלומר שרופא לא יעזוב חולה באמצע, אז זה מפגר, כי פה במיון החולים נכנסים ויוצאים תוך כמה שעות. זה מחסור בכוח אדם, זה הכל. אין פה היגיון מעבר לזה".

אני ניגש לד"ר טאו שעומדת ליד הקבלה ומנסה לפענח את כתב ההירוגליפים באחד הגיליונות של החולים. מתברר שגם רופאים לא מבינים כתב יד של רופאים, כולל של עצמם. השעה אחת, ולתוך המיון מדדה השיכור הראשון ונעזר בשני חברים שלו כקביים. אדי הוודקה שאופפים אותו מצליחים להאפיל אפילו על צחנת חומר הניקוי. אחד המתמחים מספר לי שבלילות החג מגיעים הרבה כאלה, ולא רק עם הרעלת אלכוהול, אלא גם נרקומנים מפוצצים מהרואין, הומלסים על קראק, אנשים עם כיסים מרופדים שהסניפו יותר מדי קוק, קלאברים שלקחו הכל מהכל, ובעיקר הרבה סטלנים שעישנו יותר מדי מיסטר נייס גאי בלי לדעת שהכימיקלים שמוסיפים לתערובת עלולים לגרום לבעיות בלב. "זה יותר מסוכן מגראס ומאלכוהול, אתה תתפלא לדעת כמה כאלה מגיעים הנה", הוא אומר. "חלקם יוצאים אחרי כמה שעות וחלקם מתים".

הדיבורים על סכנות הסמים עושים לי סחרחורת, ואני נכנס לבקר את השכנים במיון הכירורגי – המחלקה שמטפלת בחולים הזקוקים לניתוחים ובנפגעי טראומה, לרבות אנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים. המצב שם נראה רגוע יותר מאשר במיון הפנימי, אבל אחד המתמחים, שנראה כמו טום הנקס בצעירותו, טוען שזה רק למראית עין. עד מהרה אני מגלה שגם במיון הכירורגי לא חוששים החולים להפגין עזות מצח. אחת הסבתות המאושפזות דורשת שיסירו את הזונדה שמחוברת לה לאף. "תורידו לי את זה!", היא משתלחת במתמחים שרוכנים מעליה, "זכותי לדרוש, אני לא יכולה ככה יותר!". פורסט גאמפ מנסה להסביר לה שזה חיוני לטיפול ושזה רק עד מחר, אבל היא מתעקשת.

בינתיים צרחות כאב של גבר מתקדמות מהמסדרון הרחוק, והרופאים מתעלמים, כאילו מדובר בציפורים מצייצות. כמה רגעים לאחר מכן חבורה של פרמדיקים נכנסת למיון עם אדם ששרוע על אלונקה וככל הנראה היה מעורב בתאונה די קשה, אם לשפוט לפי כמויות הדם והעובדה שהוא לא הפסיק לצרוח. "מקרה קלאסי של טראומה", אני מעיר למתמחים שעומדים לצדי. פתאום אני מבחין בחתיכה מהעצם שלו מבצבצת קצת מתחת לברך. "להתראות, דוקטור גאמפ!", אני בורח משם באימה. כמה דקות לאחר מכן, כשאני צועד בחזרה הביתה ומנסה לשכוח מכל מה שראיתי, אני מבין שיש רק דרך אחת לסיים את היום הזה – עם ג'וינט שמן של מיסטר נייס גאי. מזל שיש לי לב חזק.